ימי הקורונה מזמנים לנו מרחב ופנאי, להיזכר, לחלום, לפנטז, להעז.
לחזור לאותם ימים של ילדות נפלאה,
כשעוד שאלו "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה".
מאז אמנם גדלתי בשנים (וגם לא מעט במשקל),
אבל במה שאני רוצה.... נשארתי אותה ילדה קטנה חרוצה.
באותם ימים, לפני הסגר, מגלה ארצות רציתי להיות, להפליג לבורניאו או לפחות למדגסקר, ולא להיות כלואה בחדר.
ואם זה לא יצלח, אהיה בלרינה וארקוד לי סתם עם פרד אסטר
בשמלת קרינולינה.
וגם עם זורבה חלמתי לרקוד את הסירטאקי היווני בהתמסרות ללא ליאות.
או אולי סקרלט אוהרה בירוק איזמרגד ופני בובה, מביטה בקלארק גייבל באהבה.
והיו פעמים, לא מעטות, שהמורה למתמטיקה העיר אותי ב ד י ו ק
כשגיליתי את התרופה למחלות.
בנאום שנשאתי בסוף כיתה ח', בחצר, מתחת לעץ אלון מצל
הייתי בטוחה שעכשיו אני ...לא פחות ולא יותר ....הרצל.
היו עוד חלומות רבים, ויהיו כנראה, עוד מספיק ימים
להפליג רק בדמיון בינתיים, ולכן עד שירווח, לחיים!
