הייתם מאמינים שזה מה שיקרה לנו? ובכל זאת מה למדנו?דברים שאמרה לאה רוזנברג, יו"ר המזכירות הפדגוגית בכנס ארצי של רכזי הישובים ומתנדבי מטה של "ידיד לחינוך" עם תום שנת הקורונהחברים יקרים,אם מישהו היה אומר לכם בינואר 2020 (לפני שנה ורבע) שכמעט שנה לא תראו את המשפחה, החברים והמכרים,שלא ירשו לכם להתקרב לנכדים, שנסתובב עם מסיכה צמודה על הפנים כמו עור חדש, שלחיצת יד תהיה לחיצת מרפק.ושפתאם יודיעו לכם שאסור לכם ולמתנדבים שלכם לבוא לבית הספר ולהיפגש עם התלמידות והתלמידים, אותם ליוויתם במסירות רבה כל כך לפחות פעם בשבוע, אם היו אומרים לכם את כל אלה, הייתם מאמינים?ובכל זאת מה למדנו במערכת החינוך מתקופת הקורונה, או במלים אחרות למה כדאי ורצוי להאמין?למדנו, שאפשר וצריך לסמוך על אנשי מערכת החינוך, המורות והמורים, המנהלות והמנהלים, שהם יודעים את מלאכתם גם בלי הנחיות "מלמעלה".למדנו מילה חדשה וחשובה: היברידית, שפירושה –הכלאה, או "גם וגם", ובשבילנו, הכוונה היא גם פנים אל פנים וגם דיגיטאלי, כי זה מרחיב את האפשרויות לגיוון, להתייעלות, להמחשה ולרלוונטיות.למדנו שלרצף שבין חינוך פורמאלי לבלתי פורמאלי יש יתרונות רבים. המאפיינים המובהקים של החינוך הבלתי פורמאלי הפכו לאמצעים יישומיים בחינוך הפורמאלי, כמו אפשרות בחירה לתלמידים להחליט לאיזו קבוצה להצטרף, או לבחור מקצועות לימוד ושיטות מגוונות, לנהל את עצמם בלי הנחייה מבחוץ ולהיעזר בפיקוח של עמיתים.למדנו שאין תשובות לכל השאלות ולכל הבעיות שניתקל בהן – וזה לא נורא כל כך.למדנו, שהמשאב שאנו מביאים למערכת החינוך אינו משתנה והוא: הקשבה, תשומת לב, שיחה, התעניינות, משוב, עקביות ואכפתיות...                                                                                                                                                                                                                                                                                                                        לדברים המלאים