היה זה בעיר וירצבורג שבגרמניה, לפני כמאה וחמישים שנה. רוחות ההשכלה נשבו אז בעוז, מפילות חללים מהבתים הטובים ביותר. אחד מהנופלים למלתעות ההשכלה היה בחור צעיר בשם יעקב, שהתייתם בצעירותו ונסחף אחר חבריו הרעים, ולאט לאט נשכחה ממנו מסורת היהדות.
ביום מן הימים התעורר יעקב, והנה הוא נזכר כי היום חל היארצייט של אביו. הוא זכר היטב את הבטחתו לאביו טרם פטירתו, כי לעד ינצור את התאריך ויקפיד לומר קדיש ביום היארצייט שלו.
הוא הדחיק את המחשבה הזו וניסה לשכוח, אך ככל שחלפו השעות חש כי הוא חייב לקיים את הבטחתו האחרונה לאביו. וכך, לקראת ערבו של יום, מצא את עצמו בפתח בית הכנסת הגדול בעיר. הוא נכנס פנימה, ולמזלו הכל היו שקועים בתפילת שמונה עשרה בלחש של תפילת מנחה, ואיש לא הבחין בכניסתו. משהו מהסומק שהציף את לחייו נרגע קמעא, והוא נעמד בירכתי בית הכנסת, ממתין לעת ה'קדיש יתום' בסיום התפילה. כשהגיעה העת המיועדת נתן את קולו ואמר 'קדיש' בקול רם, כשהוא מחמיא לעצמו שהוא עוד זוכר את המילים הארמיות וניקודן.
הוא סיים את אמירת הקדיש, וחיפש את הדרך הקצרה והצדדית ביותר להימלט מבית הכנסת, מבלי להיתקל באיש. הוא שב והסמיק עד תנוכי אוזניו, והחל מדדה לכיוון הדלת ממערב בית הכנסת. לפתע חש טפיחה חמה על שכמו, הוא הסתובב לאחור, ועיניו כמו נתקעו בחיוך ענק וחם, שמאחוריו איש הדור פנים המציג עצמו בשמו: 'שלום לך, שמי הרב יצחק דוב הלוי במברגר, ואני רב העיר. שלום עליכם וברוכים הבאים', אמר לו הרב בלבביות.
בשניה הראשונה הופתע יעקב מהלבביות, ועד מהרה ליבו המאובן נמס לנוכח החום שהפיצה אישיותו של הרב, שדרש בשלומו בכנות, התעניין באכפתיות במעשיו, וגם החמיא לו: 'אני מעריך אותך על מאמציך לבוא ולהגיד קדיש בקול צלול וברור ביום היארצייט של אביך. כל הכבוד על שהרוחות הסוערות בחוץ לא הצליחו לכבות את הגחלת הבוערת בלבך, ואני בטוח שאביך רווה היום בשמי מעל מלוא חופניים נחת מזוקקת'.
הרב הוסיף להחמיא לו, איחל לו הצלחה ובירך אותו בידידות. כשהם נפרדו, חש יעקב כמו גוש מחנק עולה בגרונו, ודמעות לחות החלו לרדת מעיניו. משהו בחום של הרב המיס את ליבו וגרם לו לגעגוע עז אל העולם שאותו עזב. משהו במילים החמות והמעודדות הביא אותו לתחושה שהוא טעה באורח חייו החדש, היה בחיוך של הרב משהו שובה לב, מרגש, תומך ומעודד כל כך.
הוא שב הביתה, אך חייו כבר לא היו אותם חיים. באותו לילה בכה הרבה מתוך חרטה, בכה על אביו, על חייו, על העולם שכמעט החמיץ. בימים הבאים החל לשוב אט אט לכור מחצבתו, ומצא עצמו יותר ויותר פעמים בא לבית הכנסת. כעבור כמה חודשים זכה להינשא ולהקים בית נאמן בישראל עם נערה יראת שמים ונולדו להם שלושה עשר ילדים.
היום, מאה וחמישים שנה אחרי, ולמרות השואה האיומה, מונים צאצאיו יותר מחמשת אלפים נפשות, כולם זרע ברך ה', הולכים בדרך התורה והמצוות, מקפידים על קלה כחמורה, יראי שמים ואנשי אמת. חמשת אלפים יהודים כשרים ונלבבים, אין ספור מעשים טובים שעשו צאצאיו עם השנים, מצוות, מעשי חסד, שעות לימוד תורה, עולם שלם של טוב. וכל זה, בזכות מי?
בזכות חיוך לבבי ומילה טובה של הרב במברגר זצ"ל. כמה מילות עידוד, אכפתיות עמוקה, התעניינות כנה בשלומו של נער בודד, ומחמאות מהלב על 'קדיש יתום' אחד.
הדבר לקח לרב במברגר אולי שתי דקות, אך זה הציל דורות שלמים, ובנה עולמות של תורה ויראת שמים במחיר חיוך אחד.
את הסיפור סיפר אחד מצאצאיו של יעקב זה, והוא פורסם בקובץ 'ווי העמודים' בציטוט מפיו, וללמדנו בא שלכולנו יש הזדמנויות, לכולנו קורים מקרים כאלה. אדם זר שמבחינים בו לפתע, מישהו לא מוכר, אדם שלא ראינו עד היום. לפעמים נכנסים לבית הכנסת ומגלים אורח זר, הוא יכול אפילו להיראות קצת מוזר ושונה מהמקובל, ומבטו מבולבל ואבוד בזירה הזרה לו. לחילופין, אדם מוכר, חבר קרוב, ידיד אהוב, אבל אולי אפשר לעודדו ולחזק אותו.
חיוך אחד, מילה טובה, מחמאה כנה אלה משנים חיים, מעודדים, תומכים בנפש, מחזקים את הנשמה. לעולם לא נדע אלו תוצאות ברוכות יירשמו בשמים למילה הטובה שלנו. כמה טוב וחסד יצמחו מהחיוך שכל כולו מתיחת שריר הפנים מימין לשמאל. פעולה כה קלה ופשוטה, אך תוצאותיה הרות גורל, ויכולות להביא בכנפיהן הצלת נפשות רוחנית וגשמית, פעלים רבים לתורה וחסד, עולמות שלמים של טובה וברכה.
הבה נפנים את המסר הזה לחיינו, ניקח אותו עמנו, נחפש את ההזדמנויות לחייך, להביע אהדה, להתעניין באהבה, לשאול בשלום כל אדם- עם חיוך כמובן, ותוספת מחמאה על משהו, זה משנה חיים.
זה מביא הישגים עצומים שלא נוכל לתאר, זה פותח פתח לעולמות קסומים.
('בך בטחנו' – בראשית בשם הגר"י זלברשטיין)
)
)
