מידעון

מתנדבים יקרים, שותפים לעשייה

מידי שנה, ביום העצמאות מתמלא ליבי בחרדת קודש. כילד טעמתי את טעם הגלות מלוא החופן. מהרגע שדרכו רגלי על רגבי העפר של מדינת ישראל, איני מפסיק להתפעם מגודל ההישג של מדינה יהודית עצמאית.

השנה, שנת ה-72 לעצמאותנו, אני גאה בהישגים העצומים של המדינה מבלי להתעלם מהכישלונות והמחדלים, תוך שאיפה לתרום ככל יכולתי לתיקון ולשיפור.

לפני שבועות מעטים ראינו ישראלים, הפזורים ברחבי תבל, שבשעת סכנה מתקבצים כהרף עין וטסים הביתה – למדינת ישראל.

באשר לחזון שלנו, אני שותף מלא לראייה של דוד בן גוריון שאמר: "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא, ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים".

מתנדבים יקרים, בשבוע זה של חג וזיכרון גם יחד, אנו מעלים על נס את זכותכם המיוחדת להביא לידי ביטוי את הכישרונות הגנוזים בכל ילד וילדה שאתם חונכים, כדי להפוך אותם לאנשים יותר טובים ולאזרחים יותר מועילים.

משה רביב, יו"ר הועד המנהל

נולדתי מחדש עם הולדת המדינה / חנה הופר, חולון

בהיותי בת שש, כחודש לאחר הכרזת המדינה, הגעתי עם הורי ארצה. הגענו ממחנה פליטים בגרמניה באונית מעפילים שהביאה עימה ניצולי-שואה כמונו.

נולדתי ברוסיה בעצומה של מלחמת העולם השניה, ובסיומה נדדו הורי בין גבולות של ארצות שונות, עד הגיעם למחנה הפליטים בגרמניה.

דרך היסורים שעברנו נמחקה מזכרוני לחלוטין. גם השפות שדברתי, רוסית ופולנית, נמחקו.

אני זוכרת את עצמי רק מהרגע, שאני מקיאה באוניה המתנדנדת ושומעת מלמולים של אנשים מסביב, ואחרי עגינת האוניה משתטחים על האדמה ובוכים.

ברגע זה נולדתי מחדש. ילדה ללא עבר, עם הווה לא ברור ועם שאיפה חזקה לחיות במדינה שלי, שגם היא נולדה זה עתה. רציתי להיות "צברית" כמו חבריי וחברותיי בארץ ולדבר עברית רהוטה.

בכל שנה אני חוגגת את יום העצמאות של המדינה עם "יום ההולדת החדש שלי".

גאה להיות אחת מאזרחי המדינה שאוהבת אותה ושולטת בגאווה בשפתה.

מלחמת העצמאות - זכרון ילדות מקבוץ שדה נחמיה / רעיה סול

...אני, שנולדתי בקבוץ, וגדלתי בקבוצת ילדים קטנה בגילי, הייתי אז בת ארבע.

בשל סכנה ממשית לניתוק אצבע הגליל, הוחלט לפנות את הילדים וחלק מהאימהות לחיפה. במעומעם זכורה לי הקימה באישון לילה והנסיעה במשאית העמוסה ילדים ומזרונים, הקשורים מאחורי הקבינה. בנסיעה כנראה התרופף הקשר של המזרונים, ואני זוכרת שדפקו לנהג על גג הקבינה, שיעצור כדי שאפשר יהיה לחזק את המזרונים.

בחוברת שיצאה לכבוד 50 שנים לקבוץ מצאתי תיאור מאותו לילה: "באמצע הלילה, בין האחד לשניים ביולי 1948, אספנו את כל הילדים עם חלק מהאימהות ומספר בחורים לאבטחה. לילדים הקטנים נתנו כדורי שינה שלא יתעוררו, בשקט ובחושך מוחלט נעו הרכבים בין הכפרים הערבים, היה חשש גדול שתושבי הכפרים ישמעו את רעש המנועים, ורק כאשר הגיעו לראש פינה אפשר היה להדליק את אורות הרכבים וההקלה הייתה גדולה.."

לכתבה המלאה

אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף

עם שתי אמהות שכולות, מתנדבות ב"ידיד לחינוך" - ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל/ ריקה שפרינצק

שמחה ביטון ממושב דבורה

בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל עמדו בצפירה לפתיחת יום הזיכרון, עשרה חברי מושב דבורה שבחבל התענך, מול חלונה של שמחה ביטון, ששכלה את בנה, יורם, במלחמת לבנון. הם עמדו איתה, כדי שלא תהיה לבד. עמדו בחוץ, והיא ראתה אותם דרך החלון. "אנחנו בימי קורונה, כל התקהלות אסורה, אין טקס, גם אם מדובר ביום הזיכרון, הזכירה לי. " סידרתי את השולחן עם נר ואלבום" הוסיפה ואמרה.

יורם היה בן 20 בנופלו. הוא שרת בצנחנים. שמחה זוכרת כל פרט וכל שעה מהרגעים האחרונים בהם ראתה אותו.

"יורם הגיע הביתה בסוף שבוע לחופשה, ואז פתאום הזעיקו אותו בחזרה. ידענו שהוא עולה צפונה לראש הניקרה יחד עם היחידה שלו. ליויתי אותו דרך השדות. לא רציתי שילך, אמרתי לו שיחכה, אבל הוא יצא. אמרתי לו שיזהר, והוא אמר לי: 'אמא, תחזרי הביתה, אל תדאגי, אנחנו יודעים מה לעשות', ונסע לבסיס. הוא אמר לי: 'אני אבוא, אבל הוא לא בא'"...

לראיון המלא

לאה בן צבי מקבוץ עין חרוד

"אני לא צריכה יום זיכרון", אומרת לאה בן צבי, מקבוץ עין חרוד, אמו של רמי בן צבי שנפל בלבנון בין שתי המלחמות, זו הראשונה וזו השנייה. "כל יום אני הולכת לגן העדן שם הוא נמצא, זו ההליכה היומית שלי". השנה התקיים בעין חרוד טקס זיכרון וירטואלי. אני לא השתתפתי. זה לא אמיתי", היא אומרת, "אבל מצד שני, אני כן צריכה את היום הזה בגלל ההתקהלות של כל האנשים הרבים שמגיעים, חשוב לי שיזכרו אותו. זו החתונה של רמי, כל שנה הוא מתחתן."

...יומן לבנון שכתב רמי, הוא מסמך נדיר שנכתב במהלך הקרבות ולעתים תחת אש. זהו מסמך המביא תיאור נאמן של לוחם צעיר, הנחשף להתמודדות קשה עם המוות, עם ערכים עליהם התחנך ועם אמינותו".

מה את הכי זוכרת מרמי, אני שואלת ולאה עונה: "כשרמי היה קטן, בכל יום שישי היו מחלקים לילדים בגן סוכריות על מקל. הייתה שם בגן ילדה שקבלה סוכריה כתומה והיא בכתה והתעקשה שהיא רוצה דווקא אדומה. רמי, שקבל סוכריה אדומה, אמר לה: קחי את שלי, יהיו לך שתיים. ככה זה התחיל", אומרת לאה, "זה היה רמי"...

לראיון המלא

הפעם הכל שקט יותר, סגור יותר / ירמי לז'ה, תל אביב

שוב אני עומד ותולה כמידי שנה, על אותה מרפסת, ואותו מעקה את הדגל הכחול שלי.

הרוח הקלה וצינת הבוקר הרעידה קלות את שולי הדגל הענק, וזהו.... הדגל פירפר מעט וחדל, כאילו התבייש להעיז ולפרוש כנפיים מול שיממת הרחובות הריקים, והדממה המעיקה.

כאילו מרגיש גם הוא משהו לא רגיל באויר. היבטתי בו, אפילו הכחול העז הפך מול קרני השמש לטורקיז דהוי מעט, כאילו מתמזג גם הוא בצבעי מסיכות החובה.

עצמאותה שלנו לא יוצאת השנה לרקוד בככרות. את הטכסים המצולמים אנחנו מקבלים מיד שנייה, פטישי פלסטיק אינם נוחתים על ראשינו השח, ולא מתיזים עלינו מיני ספריי צבעוני, ואפילו הזיקוקים שכה אהודים על כולנו, מטילים צל כבד והתנגדות סוחפת בכל שדרות הציבור. הכל שקט יותר סגור יותר.....נתראה בשנה הבאה. איור: ירמי לז'ה ⇦

רחל ברוור עם תלמידי כתה ד' בביה"ס "רכסים" בבאר שבע במפגש זום לקראת יום העצמאות

...כשחשבתי על מה אדבר עם הילדים, החלטתי לספר להם על הרגשות שלי בימים אלה. נזכרתי בשרותי הצבאי, שהגעתי אליו כילדה טובה ממקום של חממה, ואז ראיתי עולם אחר, חברה אחרת, שלא הכרתי קודם. זה חישל אותי ונתן לי מקום להתמודד, ולהבין שהחיים הם הרבה יותר מורכבים.

היה לי חשוב להחדיר לתלמידים את חשיבות התרומה והנתינה, ולנסות להחדיר בהם ציונות, משהו מעבר לחשיבה שטחית. אמרתי לילדים שאני גאה להיות אזרחית המדינה, ועל כך ששרתתי בצבא.

בצבא הייתי אלחוטנית של אריק שרון, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום. הילדים לא ידעו מיהו אריק שרון. סיפרתי עליו ועל משה דיין ועוד שמות מהעבר שלנו כאן. וגם מהו אלחוט ואיך התנהלה אז התקשורת.

...יום אחד נכנסתי לשערי הבסיס של אריק, כשעלי כנפי הצניחה והכומתה האדומה שלי. אריק ראה אותי מחלון משרדו וצעק, שעל החיילת הזו לעלות מייד למעלה אליו. משעליתי, אמר לי: אני מבין שהציבו אותך לבסיס הזה, אבל תדעי לך, שכאן יש רק לאדם אחד כומתה אדומה, וזה אני.

השבתי לו כשדמעות בעיני, שאני לא מורידה את הכומתה הזו מראשי. התאמצתי מאד לקבל אותה, נשארו לי כמה חודשים לסיום השירות, ואני לא מוותרת. התגובה הזו כנראה הרשימה את אריק מאד, והוא השיב לי, שמעתה אני אהיה האלחוטנית שלו...

לכתבה המלאה

דבורה איזנברג מלוד, מורה לאמנות בעברה בביה"ס "לוי אשכול", ממשיכה להתנדב בביה"ס בו עבדה.

דבורה הכינה מצגת ליום העצמאות עבור תלמידיה, אותה שלחה למורות בביה"ס.
במצגת, מופיעים השירים: "ארץ ישראל שלי" מאת דתיה בן דור ו"הדגל שלי" מאת: יורם טהר לב ואילנה אביטל.

מימין, השקף הראשון במצגת של דבורה. במצגת היא מבקשת מן הילדים לצייר ציורים בעקבות השירים וגם לענות על שאלות אחדות.

בסיום המצגת כותבת דבורה לילדים: "מתגעגעת אליכם ומצפה לראותכם בקרוב

אשמח שתשלחו לי את היצירות שלכם".

למחרת בקשתה של דבורה, שלחו הילדים ציורים.

למצגת המלאה ולציורים

➺ מהחווה החקלאית "תלמי אחווה" בנס ציונה ליוסי פינצ'בסקי, המתנדב בחווה עם תלמידים: "יוסי היקר, קבל תפוחי אדמה טריים וטעימים, יבול תוצרת החווה, שהוא תוצר השקעתך בהכנות וההטמנה לפני כשלושה חודשים. הסבלנות משתלמת!

מאחלים לך ולכל ביתך, בריאות מלאה ולראותך במהרה. מכל צוות החווה 'תלמי אחווה',

(ובמיוחד ממני, שמוקירה את עשייתך שנים. שניפגש במהרה כמו בימים הטובים עם צהלות התלמידים ויפי הפרחים, עתליה).

בת עמי גורקביץ, רכזת המתנדבים ברמת גן: "חלה, עוגה, פרחים ועיתון לשבת...איזו התרגשות, דופקים בדלת. השעה שמונה ורבע בבוקר, אף אחד לא אמור להגיע. אני שואלת, מי שם? וקול עונה לי: שני, אבל הקול הוא לא של שני שלי. אני פותחת את הדלת ושתי נשים עם מסיכות שמות חבילה ליד הדלת, הן מתרחקות ומורידות לרגע את המסיכות, וואו, זו שני היועצת מביה"ס 'עליות'". ⇦
ובמכתב כתוב: ...בימים אלה תחושות של געגוע מתחזקות... וירוס קטן הכניס את כולנו לבתים, לא מאפשר לצאת, לראות את המשפחות ולשמור על שיגרה, לא מאפשר לנו להפגש במסדרון ביה"ס, או בחדר המורים, לפטפט, לשוחח, לשמוע לשלומכם ולשתף. כותבים לכם מתוך געגוע. רוצים לשאול בשלומכם ולדעת, שכולכם בבריאות איתנה. מבקשים לאחל חזרה לשיגרה, ברוכה בהקדם...
קהילת ביה"ס "עליות" רמת גן

כותבת לנו יפעת איפרגן מבאר שבע, שהוריה, גילה ואבי להט, מתנדבים ב"ידיד לחינוך"

הוריי, זוג פנסיונרים. מרגע שיצאו לפנסיה, חיפשו לתרום ממרצם ולהתנדב. צחקתי איתם, שאני יכולה לסדר להם משרה מלאה בהתנדבות עם ארבעת הנכדים. בשלוש שנים האחרונות זכו להתנדב בבית הספר הממ"ד ״נתיבי עם״ בבאר שבע. כשהוריי סיפרו לי על ההתנדבות בבית הספר, הקשר עם הילדים והצוות החינוכי החם העוטף, האוהב והנדיר, שמחנך בנועם, בדרך ארץ ומתוך שליחות אמיתית, שמעתי בקולם את ההתרגשות והאהבה הגדולה.

כשהתארחו אצלנו בשבת בירושלים, ביקשתי שיישארו ללון עוד לילה, ותמיד היה סירוב מוחלט - "מחר אנחנו בבית הספר". המשכנו לנסות ולשכנע: "זו התנדבות, לא יקרה כלום, אם תפספסו פעם אחת ותישארו קצת עם הנכדים". היה ברור שאין מצב.

בהתמדה ובשמחה רבה הלכו לבית הספר, התקבלו שם במאור פנים ובאהבה עצומה. הם נהנו מאוד מהשעות שהם בילו במחיצת הילדים, פינקו אותם בהפתעות וביחס מיוחד, וזכרו תמיד להלל את הצוות החינוכי המדהים בבית הספר, שמתייחס אליהם כחלק בלתי נפרד מהצוות. המנהלת הסופר מיוחדת- אורלי אושרי, שלא שוכחת לשלוח ווצאפ מחמם עם ברכת שבת שלום, ברכת חג שמח כהוקרת תודה.

לפני החג, סיפרה לי אמי בעצב, שנמסר להם, שכנראה השנה לא יוכלו להמשיך את ההתנדבות, כיוון שהם נמצאים בקבוצת סיכון.

"זה ייחסר לי מאוד" סיכמה, "אני כבר ממש מתגעגעת". אתמול התקשרה אליי בהתרגשות רבה וסיפרה לי שהמורה לאומנות, רננה וסרטיל (שהיא עובדת איתה) שלחה לה בווצאפ כ- 80 ציורים וברכות ששלחו לה "מהבידוד" הילדים שהיא כל כך אוהבת. זה ריגש אותה מאוד ובהחלט החזיר לה את הצבע ללחיים. האמת, כאמא וכבת התרגשתי מאוד.

הייתי חייבת להקדיש מס' דקות ולהודות לצוות החינוכי בבית ספר הממ"ד "נתיבי עם", על עבודתם המבורכת, על המסירות, ההשקעה, וההתמדה, ובייחוד עכשיו כשצוותי ההוראה עלו על המוקד סביב הלימוד המקוון ושלא בצדק.

לי אישית תמיד הייתה הערכה רבה לעובדי הוראה. הוראה זו שליחות אמיתית. מי שבוחר להיות מורה, רק בגלל החופשות, לא יוכל לשרוד במערכת! אז אל תשכחו להוקיר להם תודה בימים לא פשוטים אלה. הם עתידנו ועתיד ילדינו.

בשורות טובות ובתפילה ותקווה לחזרה מהירה לשגרה הטובה

קורונה ואנחנו - בנימה אופטימית

שרה רוטקופ הרמתי, פתח תקוה

קורונה שמעה שיש יום הולדת.

הרי אתם, היא אמרה לי, אינכם מתכוננים.

אין לך מושג, ואת לא מבינה, אמרתי,

כמה ועד כמה אנחנו מוכנים.

על קצוות מגן הדוד שלנו עלו חמש כפפות

ומסכת הפנים, שכדי שהצלעות יהיו עטופות,

ולמה חמש כפפות? היא שאלה,

מה הן אומרות? או - את מי הן תוקפות?

אההה, הסברתי, האגודל מראה: יהיה בסדר,

האצבע אומרת, תיזהר, (אמרתי כבר פעם..)

האמה אומרת, תקפוץ לי , לא רק היום, תמיד..)

הקמיצה שותקת, (עונדת בדרך כלל טבעת יהלום)

והזרת, מאז ילדותנו, אומרת די, עכשיו עושים שלום!!

ומסכת הפנים לשם מה, שומרת על הפה ועל האף.

אל תיתן לי – ולא אתן לך - - enough !!

והמדינה בת 72, מתרגשת, אך למרות ה"מצב" היא חוזרת ואומרת: לא לדאוג, יהיה טוב, ויש קצת קצת טוב גם עכשיו......

. . . .

וקורונה מביטה בעינים פעורות:

"למרות שאני כאן", אמרה, "יהיה לכם בסדר,

כמו שזה נראה , כבר לא יהיו צרות...."