את מי חיפש הרה"ק ממחנובקא בשוק, והלקח המאלף שלמד מהשוורים שהתנגדו לקשירתם | האם יש הידור לקחת עלי חסה ל'מרור' | הבית ישראל: את הקץ לא גילה יעקב אבינו אבל את המתוה לגאולה

יום ד' ויחי - ט"ו טבת - תשפ"א

שיעור נפלא בפרשת השבוע ברכת דן א' - לישועתך קויתי ה' לחץ כאן

יעקב גילה את המתווה לקץ הגלות

שח מרן הבית ישראל זצ"ל (תש"י, תשכ"ג) אמנם לא נתנו ליעקב לגלות את הקץ, אך הרשו לו לגלות מהי הדרך שתביא לקץ הגלות. וזה 'ואגידה' - שתהיו באגודה ובאחדות. לכן אמר להם בכפל לשון 'הקבצו ושמעו' - שאדם צריך קודם לאסוף את הכוחות שלו, ואחרי כן את הכוחות של האחרים. כי איתא שלכל אחד מהשבטים היתה דרך מיוחדת בעבודת ה', אבל יעקב אמר להם 'האספו ואגידה' - כי על ידי שתתאספו יחדיו אני אוכל לאגוד אתכם שיהיה שלום ביניכם, ועל ידי זה תבוא הגאולה.

ילקוט מאיש מרעהו

(להרב יצחק שקופ שליט"א)

'אתה לא ראית את אליהו הנביא - אבל אליהו הנביא ראה אותך'...

הרה"ק רבי יוסף מאיר ממחנובקא זיע"א, בעת שהיה ילד היה נכנס באופן קבוע מידי ערב אל זקנו הקדוש הרה"ק מסקווירא זיע"א.

הסבא הרב הקדוש התעניין במעשיו ובלימודיו, והאיר דרכו מעלה בעבודת הבורא יתברך. על אחד מאותם ביקורים מסופר: בתשובה לשאלת הרב הקדוש על מעשיו באותו יום, פתח הילד, שהיה כבן שש, וסיפר:

שמעתי אומרים שאליהו הנביא נמצא ביריד השוורים. היום התקיים יריד כזה, וחשקה נפשי לראותו. הלכתי אפוא ליריד, עליתי על הגדר, וכך ישבתי, ממתין לראותו בבואו.

שאל הרב הקדוש מסקווירא: 'נו, האם ראית?' הילד השיב בשלילה. לא הרפה הסבא הקדוש ושאל שוב: מה אפוא כן ראית? השיב הילד: ראיתי שם עמודים שאליהם קושרים את השוורים. הבחנתי, כי שור שלא התנגד והניח שיקשרוהו אל העמוד, עמד כך בשקט עד שהגיע הזמן להתירו מהקשרים, והוא יכל ללכת. אבל אותם שוורים שהתנגדו לקושרים, וניסו כל הזמן להשתחרר מהחיבור אל העמוד, ספגו כל העת מכות וחבלות, יסורים שלמעשה גרמו הם לעצמם.

חשבתי אז, אם השי"ת נותן לאדם יסורים רח"ל, והוא מקבלם בשקט ובאהבה, הרי הם חולפים תוך זמן מועט וזה עובר. אך אם מתנגד האדם, הרי שבעצם הוא רק מוסיף וגורם לעצמו יותר ויותר יסורים רח"ל. למשמע דבריו, התפעל הרב הקדוש ואמר לו 'אתה אמנם לא ראית את אליהו הנביא - אבל אליהו הנביא ראה אותך'!

(ספיר ויהלום שמות ע"ט - להגאון ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)

קיצור שלחן ערוך הלכות נטילת ידים לסעודה (סי' מ')

סעיף יד'

אָסוּר לֶאֱכוֹל בְּלֹא נְטִילָה, אֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לִכְרֹךְ יָדָיו בַּמַפָּה. וְאִם הוּא בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַיִם, אִם יוֹדֵעַ כִּי בְּעוֹד דֶּרֶךְ דּ' מִילִין לְפָנָיו אוֹ מִיל לְאַחֲרָיו יִמְצָא מַיִם, מְחֻיָּב לָלֶכֶת לְפָנָיו דּ' מִילִין, אוֹ לַחֲזוֹר לְאַחֲרָיו מִיל לִטּוֹל יָדָיו לַאֲכִילָה.

אֲבָל אִם גַּם שָׁמָּה לֹא יִמְצָא מַיִם, אוֹ שֶׁהוּא עִם חֲבוּרָה וּמִתְיָרֵא לְהִפָּרֵד מֵהֶם, וְכֵן מִי שֶׁיֵשׁ לוֹ שְׁאָר אֹנֶס שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִטּוֹל יָדָיו, יִכְרוֹךְ יָדָיו בַּמַפָּה אוֹ יִלְבַּשׁ בָּתֵּי יָדַיִם (כְּפָפוֹת) [הַאנְדְשׁוּה] וְיֹאכַל כָּךְ.

מסר בידו מפתח הברכות

ויברך את יוסף וגו' (מח, טו).

יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו (בראשית רבה לט, יח) שמפתח הברכות היה ביד אברהם, ומסרו ליצחק (שם סא, ה) ויצחק מסרו ליעקב, ויעקב מסרו ליוסף, והוא אומרו ויברך את יוסף, פירוש מסר בידו מפתח הברכות.

אור החיים הק' - פר' ויחי

עצה וסגולה יומית: יקדש גופו להיות מרכבה לשכינה

הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ גּוּפוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֶרְכָּבָה לַשְּׁכִינָה, לְפִי שֶׁבְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וְצָרִיךְ שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ עַד מְאֹד כְּדֵי שֶׁתָּחוּל קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה עָלָיו וְיִהְיֶה מֶרְכָּבָה לַשְּׁכִינָה, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ח) 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם', וְהַכַּוָּנָה שֶׁיַּקְדִּישׁוּ אֶת גּוּפָם כָּרָאוּי כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה קְדֻשָּׁתִי עֲלֵיהֶם.

(מעגלי צדק, אות רי"ש, ד"ה ראשך)

ווארט יומי: השכמת בית הכנסת

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן (בראשית מט, יג).

אֶפְשָׁר לִרְמֹז, דְּיָדוּעַ שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא בָּחַר בָּהֶם ה' כִּי אִם מִפְּנֵי שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָתוֹ וְיִהְיוּ מַשְׁכִּימִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה 'אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וְגוֹ', אַשְׁרֵינוּ שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת'. וּמִי שֶׁתָּמִיד חִשְׁקוֹ וּפְעֻלָּתוֹ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, זֶה הוּא הַגּוֹרֵם לוֹ לִזְכּוֹת לְגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וּלְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, לְפִי שֶׁהֵם בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, וּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הוּא הָיָה עִקַּר דִּירָתוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, לְפִיכָךְ יִזְכֶּה לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁל עוֹלָם הַבָּא:

הרוצה לעשות כן צריך להתחזק במידת הבטחון

וְהִנֵּה הַבָּא לִהְיוֹת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת צָרִיךְ לָתֵת בִּטְחוֹנוֹ בַּה' בֶּאֱמֶת, וְיֵדַע יְדִיעָה אֲמִתִּית שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא הַזָּן וְהַמְפַרְנֵס וְהַמַּשְׁגִּיחַ בִּפְרָטוּת עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בְּיַד הָאָדָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לִטְרֹחַ הַרְבֵּה וּלְבַטֵּל יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו בְּעִנְיַן הַמִּחְיָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהַכֹּל בְּיָדוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲפִלּוּ בְּעֵסֶק כָּל שֶׁהוּא יַזְמִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ. וְזֶה הָיָה אֶצְלִי כַּוָּנַת הַכָּתוּב (משלי י, כב) 'בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ', הַכַּוָּנָה, 'בִּרְכַּת ה'' הִיא מִדַּת הַבִּטָּחוֹן, וּדְהַיְנוּ מִי שֶׁבְּיָדוֹ מִדַּת הַבִּטָּחוֹן אֲפִלּוּ בְּעֵסֶק כָּל שֶׁהוּא תָּחוּל עָלָיו הַבְּרָכָה וְ'הִיא תַעֲשִׁיר', 'וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ', דְּהַיְנוּ לֹא יִהְיֶה צָרִיךְ לִטְרֹחַ, דְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִדַּת הַבִּטָּחוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְרֹחַ:

וְזֶהוּ הָרֶמֶז זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, כְּלוֹמַר, מִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לִהְיוֹת חֶלְקוֹ בְּגַן עֵדֶן הַנִּקְרָא 'זְבוּל', יִשְׁכֹּן בְּזֶה הָעוֹלָם לְחוֹף יַמִּים, שֶׁהֵם בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁשָּׁם יַם הַחָכְמָה. וְכִי תֵּימָא וּבַמֶּה יִתְפַּרְנֵס, לָזֶה אָמַר וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר (שם לא יד) 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ'. וְזֶהוּ שֶׁמְּסַיֵּם וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן, כְּלוֹמַר, עִקַּר סְמִיכָתוֹ וּבִטְחוֹנוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ יִהְיֶה עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא הַמַּשְׁגִּיחַ וּמֵכִין טֶרֶף לַכֹּל, צִידֹן גִּימַטְרִיָּא 'אֱלֹהִים חַיִּים', דְּהַיְנוּ עִקַּר בִּטְחוֹנוֹ בֵּאלֹהִים חַיִּים, וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ:

(פיתוחי חותם פרשת ויחי)

צדיקים אף במיתתם קרויים חיים

צַדִּיקָא אַף עַל גַּב דְּאִתְפְּטַר מֵהַאי עָלְמָא, לָא אִסְתַּלָּק וְלָא אִתְאֲבִיד מִכֻּלְּהוּ עָלְמִין - הצדיק אף על גב שנפטר מן העולם הזה, לא הסתלק ולא נאבד מכל העולמות, דְּהָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין אִשְׁתְּכַח יַתִּיר מֵחַיּיוֹי - שהרי בכל העולמות הוא נמצא יותר מבחייו.

ומפרש, דִּבְחַיּיוֹי אִשְׁתְּכַח בְּהַאי עָלְמָא בִּלְחוֹדוֹי - משום שבחייו היה נמצא בעולם הזה בלבד, וּלְבָתַר אִשְׁתְּכַח בִּתְלַת עָלְמִין, וְזַמִּין לְגַבַּיְיהוּ - ולאחר פטירתו הוא נמצא בשלושה עולמות, והוא מזומן אליהם. כי הנפש שורה בקבר בעולם הזה, הרוח בגן עדן התחתון, והנשמה בגן עדן העליון . דִּכְתִיב (שיה"ש א ג) 'עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ', ומפרש, אַל תִּקְרֵי 'עֲלָמוֹת', אֶלָּא 'עוֹלָמוֹת', כי לאחר פטירתו נמצא בשלושה עולמות . ומסיים, זַכָּאָה חוּלָקְהוֹן - אשרי חלקם של הצדיקים.

האם יש הידור לקחת עלי חסה ל'מרור'

בגמ': רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר אמרירתא א''ל מאי דעתיך דמרירין טפי והא חזרת תנן ותנא דבי שמואל חזרת וא''ר אושעיא מצוה בחזרת ואמר רבא מאי חזרת חסא מאי חסא דחס רחמנא עילוון (פסחים לט, א).

בסוגייתנו מבואר שרבינא אמר לרב אחא בריה דרבא שאין צריך לחזר אחר מיני ירקות מרים, ויכול ליטול חזרת.

ודנו האחרונים אם כוונת רבינא שאין צריך לחזר כלל אחר המרירות, וכיון שנוטל חזרת למרור אין צריך לבקש שתהיה החזרת מרירה, או שמא גם לדברי רבינא נכון לחזר אחר המרירות, ולא אמר לרב אחא בריה דרבינא אלא שאין צריך לחזר אחר מיני ירקות אחרים המרים יותר, אבל בחזרת עצמה נכון לחזר אחר היותר מרה, וכמו שיבואר.

בחזו"א (או"ח סי' קכד) כתב, שמדברי רבינא שאמר לרב אחא בריה דרבא מה דעתך שאתה מחזר אחר ירקות מרים מפני שהם מרים יותר, מבואר שעיקר המצוה היא להרגיש טעם המרירות, ולפיכך מן המובחר שיהא מריר יותר. וכן מוכח ממה שאמרו (להלן קטו:) שלא להשהות את המרור בחרוסת כיון שעל ידי כך תחלש מרירותו ואנו צריכים טעם מרור, הרי שאין די בכך שנוטל מין מחמשת מיני מרור, אלא צריך גם שיהיה מר. והקשה על כך מהמבואר בירושלמי (פ"ב ה"ה) שהקשו שהרי חזרת מתוק, ואמר רבי חייה בשם רבי הושעיה שאין הדבר תלוי אלא בכך שהיא חזרת, מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר כך עשו המצריים לאבותינו במצרים, בתחילה 'במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך' (בראשית מז ו), ואחר כך 'וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים' (שמות א יד). ומשמע לכאורה שיוצאים ידי חובה בחזרת שלקטה בעודה מתוקה משום שסופה מרה, וקשה על האמור שיש מעלה במרור שיש בו טעם מרירות. ועל גוף חידושו של הירושלמי קשה מנין לחז"ל שיוצאים ידי חובה בחזרת בהיותה מתוקה, והרי ממה שיוצאים ידי חובת מרור בשאר ירקות שתחילתם מרים, מוכח שעיקר המצוה במרור היא לזכר המרירות, אע"ג שאין בהן זכר של תחילתם מתוק, ואם כן מנין לנו שיוצאים ידי חובה במתוק שסופו מר, והרי התורה אמרה (שמות יב ח) 'על מרורים יאכלוהו', ומשמע שצריך לאכלו כשהוא מר. וגם קשה על רב אחא בריה דרבא בסוגייתנו, איך אפשר שלא ידע עיקר הדין שיוצאים ידי חובה בחזרת מתוקה.

לכן כתב בחזון איש שאף לדעת הירושלמי אין יוצאים ידי חובה בחזרת אלא משנפל בה טעם המרירות, אלא שהוקשה לו שכיון שנגמר פריו ועדיין אינו מרור ואין יוצאים בו ידי חובה בשעה זו, היה מן הדין שלא יצאו בו ידי חובת מרור, כיון שאפשר שכוונת התורה למין מר מתחילתו ועד סופו דווקא, שזה מרמז יותר על מרירות השיעבוד. ועל כך תירצו בירושלמי שאין חסרון בכך שבשעת גמר פריו היה מתוק, ואדרבה יש מעלה בכך שהוא מרמז על השעבוד שהיה תחילתו רך, אכן לעולם אין יוצאים בו ידי חובה אלא משנפלה בו המרירות, כיון שצריך גם שיהיה טעמו מר. וכתב שאף לדברי החכם צבי [הנזכרים בדיבור הקודם] שהחזרת היא מין חסה, צריך להיזהר שלא לצאת בה ידי חובה עד שתהיה מרה. וכן כתב במשמרת שלום (סי' לה סק"ב) שהדבר ברור שכשהיא עדיין מתוקה אין יוצאים בה כלל, וראיותיו כראיות החזון איש.

אך בשו"ע הרב (סי' תעג ס"ל) כתב שמצוה לחזר אחר החזרת אף כשהיא מתוקה, לפי שמצות מרור היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו בעבודת פרך והם נשתעבדו בהם בתחילה בפה רך על ידי פיוסים ונתנו להם שכר ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה, לכן יש לאכול החזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר, דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה. ומשמע מדבריו שנקט שיוצאים ידי חובה גם בעלים אף שהם מתוקים. ובשפת אמת (ד"ה א"ל מאי) כתב שיותר נראה לפרש שרבינא אמר לרב אחא בריה דרבא שאין כלל מעלה במרירות, ואדרבה יש לנו להדר על מה שאינו מר כל כך, כדי לרמוז שחס ה' עלינו [שמתקיים בחסה דווקא], וגם על שהיה השעבוד בתחילתו רך וסופו קשה [כטעם שהוזכר בסוגייתנו לענין מרור, וצירפו השפת אמת לדברי הירושלמי הנזכרים במעלת החזרת שתחילתה מתוקה].

אכן גם לדעת החזון איש שצריך שתיפול בו המרירות, אין צריך שיהיה מר הרבה, וכמו שהביא בהלכות חג בחג (פי"ז הערה 7) בשם בעל הקהילות יעקב שאם יש טעם של קצת מרירות די בכך, ואפילו בקצת נטיה של משהו מרירות, וכפי המשוער יכולים להשיג את זה, אך ציין לדברי הבית יוסף (סי' תעג ס"ה ד"ה ומה שכתב ועיקר המצוה) שכתב שהיא מתוקה ואין בה מרירות.

הרה"ק רפאל בערשיד זי"ע ט"ו טבת תקפ"ז

נולד בשנת תקי"א בערך בבערשיד, בבית אביו רבי יעקב יאקיל ז"ל אשר היה גדול בתורה, אך התרחק מן הרבנות והתפרנס ממלמדות. ישיבתו בעיר זו לא נמשכה זמן רב, זוגתו נפטרה על פניו בגיל צעיר ואז נשא את רגליו והתיישב דרך קבע בהיכלו של הרה"ק רבי דב בער ממעזריטש זיע"א על התורה ועל העבודה, אולם גם ימיו לא ארכו והוא נפטר שם בערך בשנת תקכ"ו.

כבן חמש עשרה שנה היה כשהתייתם גם מאביו, הוא לא רצה להנות ממתנות בשר ודם, והיה עוזר למלמד בבערשיד מולדתו ובשכר זה סמוך על שלחנו, כשבגר מעט סייעו‍ המלמד לנסוע לישיבה המפרסמת בברדיטשו‍ב, כשחזר מהישיבה מעוטר בכתר תורה, לקחו אותו מלמד לחתן.

יום אחד הגיע לבערשיד אורח חשוב, ורבנו ביקש ממנו דרך בעבודת ה', משראה כי עומד לפניו אברך בן עליה, יעצו להתענות משבת לשבת ולהתמיד בתורה ללא הפסקה. רבנו ציית ללא היסוס, אך במשך הזמן הלכו כוחותיו וכלו עד שכמעט ולא הצליח לגרור את רגליו.

אותה עת הזדמן לעירו יהודי שהכיר את הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זיע"א, ושכנעו‍ לנסוע אליו, משראהו רבי פנחס, ציווה עליו להפסיק מיד את התענית ואת אופן הלימוד שנהג בו. לימים אמר, "אלולא רבי פנחס כמעט שהייתי יוצא מדעתי".

רבו העריצו‍ ביותר עד כדי שאמר עליו, הבעל שם טוב אמר על תלמידו ה'תולדות יעקב יוסף', "השי"ת יודה לי שהעמדתי לו כזה יוסל'ה", ואני אומר, "השי"ת יודה לי שהעמדתי לו כזה רפאל".

עם הסתלקות רבו בקשו החסידים להכתירו לרבם, אך הוא סירב וביכר להמשיך בדרכו לנדוד מישוב לישוב ולעורר אנשים לתשובה ולמעשים טובים.

רבנו האריך ימים בברכת רבו, בשל חלשתו התגורר בימיו האחרונים בבית נכדו בטראשטשא, הסתלקותו היתה מתוך דבקותו במדת האמת. בגלל מעשה שהיה נתבקש להעיד עדות בענינו של יהודי מסים, אם היה מעיד את האמת כפי שהיא, היה נכשל במסירת יהודי למלכות, אך האפשרות להוציא שקר מפיו לא באה אצלו בחשבון כלל, והוא בקש מהשי"ת שיטול את נשמתו.

נסתלק ביום ראשון ט"ו טבת תקפ"ז בטראשטשא, ושם מנוחת כבודו. בית העלמין זה נחרש לבלתי הכר, רק מצבת רבנו שרדה בארח פלא, עץ עבות גדל בסמוך והסתיר בסבך ענפיו את המצבה מכל צדדיה.

שלשה מדרגות במוחלים על בזיונם

אמר הרה"ק רבי רפאל מבערשיד זיע"א ב'קריוואזיר' פלך 'פאדאל' בסעודת ראש השנה אודות מה שאמרו (שבת פח:) עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר (שופטים ה לא) 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו', שיש שלש מדרגות: מדרגה א' שיודע הטובה שתצמח לו משתיקתו ועל כן אינו משיב, אבל בלבו יש תרעומות גדולה על שחרף אותו. מדרגה ב' שיודע הטובה הגדולה שתצמח לו משתיקתו ולזאת אין לו תרעומת על חבירו אפילו בלבו, אבל אינו רודף ומבקש שיזדמן לו בזיון. מדרגה ג' שמשתוקק שיהיו לו בזיונות בכדי שתהיה לו כפרה על כל עונותיו. ונשא ידיו למעלה ואמר: רבונו של עולם, תן תן לי בזיונות.

(אמרי פנחס החדש' ח"ב שער הענווה אות טז).

אמירת שמע ישראל יכול להוציא רשע מרשעותו

סיפר הרה"ק רבי רפאל מבערשיד זיע"א מזקנו של הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זיע"א, שהיה שמו גם כן רבי פנחס, והיה נקרא על שמו. שהיה דרכו לנסוע אל משומדים רח"ל, והיה מבטיח להם עולם הבא, ורבי שמחה אמר שהיה אומר להם שהוא נותן להם עולם הבא שלו. וביקש מהם מאד שיאמרו בכל יום שמע ישראל, ואני מסופק אם סיפר על פסוק ראשון או סתם קריאת שמע. ואמר להם: מה איכפת לך שתאמר רק קריאת שמע. והיה מפציר בהם עד ששמעו אליו, ויצאו רבים מהכפירה על ידי כן.

ופעם אחת אמר הרה"ק רבי רפאל זיע"א: מכאן אנו רואים כמה גדול כחו של שמע ישראל, שעל ידיה יצאו משומדים מהכפירה, מכל שכן ישראל רשע שאומר שמע ישראל בכל יום, בוודאי יש בזה כח להוציאו מרשעתו. לכך לא יפחוד אדם ביותר ולא ייאש עצמו מהעבודה ח"ו.

(ספיר ויהלום ויגש ע"ט - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)

נהנית מהניוז היומי צרף את חברך ותזכה לזכות את הרבים לצירוף חבר לחץ כאן

חדש! אפליקציה מבית 'אור לישרים' - כל העלונים במקום אחד הורדת האפליקציה לחץ כאן

ממלכת התורה עוז והדר - אור לישרים לתגובות והארות: mechubarim@gmail.com לרכישת ספרי המכון לחץ כאן

על מנת להסיר את עצמך מרשימת התפוצה לחץ כאן

לעדכון פרטי לקוח לחץ כאן