הילד שלי מאוקראינה / שושנה רשף
עליתי במדרגות בית הספר והגעתי לכיתה ד'. פגשתי ילד בן עשר, קטנטן ומכווץ עם עיניים גדולות וכחולות מאחורי משקפיים עם מסגרת כחולה גם היא.
אני יודעת רוסית של שפת יום יום, והבנתי שזה בעצם מה שגם הוא צריך, אבל בעברית. עם זאת אני מודה: המלאכה והתקשורת איתו לא היו קלים. אולי מפני שהתבייש ואולי בגלל חוסר ביטחון, הוא לא דיבר, הוא לחש. בכל זאת הצלחתי לגלות מה הוא כבר יודע ועל מה כדאי לעבוד. הצטיידתי בספרי ילדים ששמורים אצלי בבית לנצח, ונעזרתי בתמונות, בתרגום ובשפת גוף. יותר מחצי שעה ברצף היה קשה לשבת איתו, ואז הגיע החופש הגדול.
במפגש הראשון שלאחר החופש הגעתי לכיתה שלו, שהייתה כעת כבר כיתה ה'.
הוא ישב בספסל הראשון ליד הדלת. חששתי, מה תהיה תגובתו אחרי תקופת החופש בה לא התראינו. להפתעתי הוא קיבל אותי בחיוך ומיד קם, מוכן לצאת אתי מהכיתה.
...עברו החגים. עוד לפני שאני חוזרת לפגוש את הילד שלי בכיתה, אני צועדת לי ברחובות עירי ביום שבת אחה"צ, ולפתע על המדרכה מופיע לקראתי רוכב אופניים תואמים לגודלו הקטן ועם קסדה כראוי. הוא מזהה אותי, עוצר, ואני מזהה את החיוך.
באיזה ביטחון הוא רוכב, עוצר, חשבתי לעצמי. פתחנו בשיח קצר. במילים אחרות, אני שאלתי. והוא...
שאלתי אם נפגש בקרוב. הוא הנהן בראשו, כמובן שהוא מחכה לי. קבענו!
