| | | דבר המערכת
יהודה סתיו ומורן שוב | | לקוראים שלום, תעלומת היעלמם של כ־200 דפי כֶּתֶר אֲרָם־צוֹבָא, כתב היד הידוע כנוסח המוקדם והמדויק ביותר של התנ"ך, תעלה מחדש לסדר היום עם שידורו הקרוב של הסרט התיעודי "הכתר האבוד", השופך אור על הפרשה המסתורית.
בית לעברית, המבקש לחגוג עם הציבור את תרבות השפה העברית לדורותיה, חבר לחברת ההפקה מיכה פילמס ולבמאי הסרט אבי דבאח, בן קהילת חַלַבּ, משם הוברח הכתר לישראל בשנות ה־50 של המאה ה־20. הסרט הופק עבור תאגיד השידור כאן, ובתמיכת קרן יהושע רבינוביץ ומועצת התרבות של הפיס.
בהקרנת הבכורה החגיגית, שנערכה בשבוע שעבר בסינמטק תל אביב, קיים בית לעברית פאנל שדן בכתר ארם־צובא, בקהילה החַלַבִּית ובעברית החדשה. לפיכך אנו מקדישים את איגרת מספר 4 לנושאים הללו.
בפברואר 2016 הכריז אונסק"ו על כֶּתֶר אֲרָם־צוֹבָא כנכס תרבות עולמית. הכתר נכתב בטבריה במאה ה־10 לספירה על ידי בעלי המָסוֹרָה, שקבעו נוסח אחיד למקרא ופיתחו את סימני הניקוד ואת טעמי המקרא. הוא נדד לקראים בירושלים, ובמאה ה־12 עבר למצרים, שם קבע הרמב"ם כי זהו הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך. במאה ה־14 חזר כתב היד לקהילה הטבריינית שפעלה בארם־צובא, היא חַלַבּ, שם נשמר למעלה מ־600 שנה. בפרעות 1947 בחלב, הוברח הכתר מבית הכנסת שעלה בלהבות, מעשה גבורה המתואר בספרו של אמנון שמוש "מישל עזרא ספרא ובניו" ובסדרת הטלוויזיה המיתולוגית שביים נסים דיין, בן למשפחה חלבית. ממקום משמרו בסוריה הועבר כתב היד דרך איסטנבול לישראל ונמסר לנשיא יצחק בן-צבי ב־1957. מבין קרוב ל־500 עמודי הכתר המקוריים נותרו 294 בלבד והם מוצגים בהיכל הספר בירושלים.
האיגרת שלנו מוקדשת הפעם לכתב היד, למורשתו ולהשפעתו על השפה העברית, ולקהילה החלבית ששמרה על גחלת ישראל במשך מאות שנים. מאחלים לכולכם קריאה מועילה, המערכת | | | | | לשון המקרא, לשון חז"ל והעברית החדשה
פרופ' תמר סוברן
חברת ועדת ההיגוי של בית לעברית | | ההכרעה על צביונה של העברית המתחדשת נפלה בתקופת התחייה. קדמה לה תקופת ההשכלה, שבה קיוו המשכילים, ובראשם משה מנדלסון, לחזור אל התפארת הקלאסית של העבר דרך החייאת לשון המקרא. הייתה זו מחאה נגד הרבנות, שדבקה בהלכה ובארמית התלמודית וזנחה את המקרא. אולם העברית הפיוטית של המקרא התאימה רק לקשת מוגבלת של התבטאות. היא התאימה, למשל, לרומנטיקה ההיסטורית הירושלמית של ימי חזקיהו, כפי שהיא מופיעה ברומן העברי החילוני הראשון, "אהבת ציון", מאת אברהם מאפו. להלן דוגמה מפרק ו' של הרומן, לתיאור פיוטי רצוף מליצות של מעשה קמצנות, שמתרחש בביתו של איש עשיר: "יהי כבוא העניים ביום אתמול לבקש מאת עכן חוקם, ויאמר להם: "לכו לכם ושובו לפנות ערב, כבוא אדוני לפתוח אוצרותיו". אך לא בא אדוני אל ביתו ביום אתמול. ויבואו היום שני אנשים ויאמרו לעכן: 'יען אשר מנע אדוניך מחפץ דלים, ותקפוץ גם אתה כפיך מאביוני אדם, לכן הנה ימים באים ואת עזריקם ואת עכן ישלך הבית הזה כזית ניצתו, והקיא יקיא אתכם כגוי, אשר צדקה לא עשה'." ולעומת זאת, הנה דוגמה לסגנון המצומצם, הטכני-משפטי, המעשי והענייני של המשנה (משנה ראש השנה, ג', ו'): "שופר שנסדק ודבקו – פסול. דבק שברי שופרות – פסול. ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה – פסול. ואם לאו – כשר." העברית הישראלית המודרנית, הכתובה והמדוברת, נשענת על אוצר המילים המקראי, אבל על דפוסי התחביר של המשנה. הם הגיוניים, קצרים ויש בהם זיקה ברורה למציאות חקלאית, דתית, משפטית וכיוצא בזאת. זו לשון שמתאימה להתעוררות הציונית החילונית ולחזרתה של השפה העברית לחיים המודרניים. לכן, הילדים בגן היום רבים: "תן לי את הדובי, הוא שלי, אם לא - אחטוף אותו ממך". רוב המילים מקראיות אבל התחביר משנאי. אם הנורמה המשכילית של חזרה למקרא הייתה נשארת עד היום, היו הילדים בגן רבים כך: "לי הדובי ! תנהו לי! - ולא חטוף אחטפנו מידיך". | | | | |
| | | תנ"ך כתר ירושליםעל אודות עיצוב גופן כתר ירושלים בידי צבי נרקיס
יהודה חפשי, חוקר טיפוגרפיה ומעצב לאור חשיבותו ההלכתית והלאומית של כתר ארם־צובא, בשנת 1976 הוחלט להוציא לאור מהדורת פקסימיליה של כתב היד על ידי הוצאת מגנס שבאוניברסיטה העברית בירושלים. אירוע זה היה אות הפתיחה להנעת מהלך שאפתני ורחב הרבה יותר; נחום בן צבי, מוציא לאור, הגה את רעיון הוצאתו לאור של ספר תנ"ך, שיתבסס על מראהו ועל צורת האותיות של כתר ארם־צובא. בשנת 1989 הוזמן צבי נרקיס לעצב את אות הספר, ובהמשך את הספר בכללותו. הספר נקרא "כתר ירושלים" ויצא לאור בשנת 2000, אז הוענק העותק הראשון לאפיפיור יוחנן פאולוס השני בעת ביקורו ההיסטורי בישראל. כשהחל נרקיס בעיצוב האותיות הוא החליט שלא להיצמד לנוסח הכתב המקורי, שכן לטעמו הוא לא היה קריא דיו ולא התאים לטכנולוגיות הסדר והדפוס של סוף המילניום. נרקיס החליט כי ישמור על המראה הכללי של העמוד, כך שיהיה דומה לעמוד המקורי, ואת השינויים והתיקונים המשמעותיים יותר יערוך בצורת האות וביחסי הגודל והמיקום שלה עם הניקוד ועם טעמי המקרא. נרקיס שם לנגד עיניו שלוש מטרות: מראה חגיגי של האות, מתן ביטוי למסורת היהודית והקפדה על קריאות מיטבית. בתום העיצוב מנה הגופן החדש 138 תווים: אותיות, ניקוד, טעמי מקרא, ספרות וסימני פיסוק. בכך הפך כתר ירושלים לתנ"ך השלישי שנסדר ונדפס בישראל בכרך אחד, לצד תנ״ך קורן (1963) ותנ״ך חורב (1998). בתמונה מימין: בדיקת אותיות, ניקוד וטעמי מקרא במילה ירושלם; וניסיונות קליגרפיים ראשונים ללימוד צורת האות. מעזבון צבי נרקיס, באדיבות יהודה חפשי | | | | | "וללוי אמר", קטע מפרשת "וזאת הברכה". עבודות בצבעי מים וזהב, מתוך תערוכת ציורי היודאיקה בעקבות כתר ארם־צובא של הצייר אברהם שמי-שהם. התערוכה מוצגת במרכז מורשת יהודי תימן וקהילות ישראל, רחוב אברבנאל 7, רחובות. עד ה-25.12.18 | | | | | | | | | | | | מבחר מילים מקבילות:
לשון מקרא ולשון חכמים (חז"ל) אנו עומדים ימים אחדים לפני חג החנוכה, "חג האורים", ובחרנו להציג כאן רשימת מילים שקשורות באור, בנס, בפלא ובגבורה, שהם מערכי החג ומסמליו, וגם מן הטבע ומעונת השנה הבאה עלינו לטובה.
לשון מקרא לשון חכמים אש אוּר בוקר שחרית חג, מועד יום טוב עת זמן עתה עכשיו ירח לבנה שמש חמה מטר גשם אדמה ארץ תבל עולם
מלאך שליח
קץ סוף | | | | ראשון חביב
למדתם ב"חביב"? לימדתם ב"חביב"?
בית לעברית ובית הספר "חביב" קורא לכם להצטרף לארגון הבוגרים של בית הספר העממי העברי הראשון. להצטרפות לארגון אנא מלאו פרטיכם בקישור
עד כה, בשנה של פעילות, נרשמו לארגון 1,810 בוגרים.
אתם מוזמנים להיכנס לדף
---------
שמרו את התאריך:
הקרנת הסרט "הכתר האבוד" בערוץ 11 של תאגיד השידור "כאן" ביום שני, 11.2.19
| | | | | | מתוך דברי הברכה של פרופ' אריאל הירשפלד, יו"ר ועדת ההיגוי של בית לעברית, על במת סינמטק תל אביב, בתום הקרנת הבכורה של "הכתר האבוד":
"האותיות הראשונות, שנכתבות על נייר בראשית הסרט, עם הדְּיוֹ וצורתן הישנה של האותיות עצמן, שמוציאות מתוך העברית את רוח הקדושה – הן המהות של בית לעברית ושל הסרט. הסרט מעלה על נס את אחד הדברים שאנחנו יכולים להיות גאים בהם – הלשון שלנו ומה שמתרחש בה בתרבות שלנו מזה למעלה ממאה שנה: גאוותנו על הלשון הזאת, שאנחנו מדברים בה ממש כך, והיא באמת חיה את חייה, ובאמת נמשכת מהאותיות העתיקות האלה בלי הרבה הבדלים, ואנחנו יכולים להבין את הכתוב בכתר. וגאוותנו גם על העובדה שהלשון הזאת הקימה תרבות לא פחות ממפוארת". בתמונה, מימין לשמאל: אדר' מאירה קובלסקי - אדריכלית בית לעברית, פרופ' אריאל הירשפלד - יו"ר ועדת ההיגוי של בית לעברית, מורן שוב - אוצרת ההקמה של בית לעברית. צלם: יאיר ולר | | | | | | זכרונות הגייה חלבּית קובי גינדי
הוריי, מנחם ואסתר גינדי ז"ל, עלו לארץ מחלבּ שבסוריה, שם נולדו. הם דיברו איתנו עברית חלבית, במבטא האופייני. כך, למשל, הודגש השווא הנע, במיוחד בתחילת המילה, אך לא רק. דיבור כזה הקנה יופי מיוחד לכל מילה. בנוסף, הייתה הבחנה בין דגש קל לדגש חזק, כאשר הדגש החזק בוטא באופן חזק ומודגש, ממש כשמו. האות צ' בוטאה כאילו היא ס' ("נוח איש סדיק היה בדורותיו"). כמובן, האותיות הגרוניות, ח' וע', בוטאו כשהן מגיעות עמוק מתוך הגרון. גם האות ק' בוטאה כאות גרונית, וכך הובדלה מכ' דגושה. והיו שבטאו גם את האות ט' כאות גרונית, וכך הבדילו את הגייתה מהגיית האות ת'. אין מי שמדבר כך היום, פרט למי שעלה מחלב. אם כי, בבתי כנסת ספרדיים שבהם מתפללים "בנוסח ירושלמי", הוא הנוסח החלבי, מקפידים על ביטוי חלק מהדגשות אלה. הוריי ידעו גם צרפתית, ובה דיברו בינם לבין עצמם, במיוחד כאשר לא רצו שנבין אותם. סבתי שרה, שגרה בביתנו כל חייה, דיברה איתנו בעיקר ערבית. ברבות הימים הייתה השפה הערבית שבפיה שזורה גם בעברית (רצוצה, יש לומר), מה שהעניק לי ולאחיי את הזכות ללמוד את השפה הערבית ולהצליח לתקשר איתה. אני ממש נהנה לחזור ולהגות את השפה העברית במבטא החלבי המקורי. אני לא יכול להרשות לעצמי לעשות זאת באופן שוטף, כי אז דבריי יישמעו מגוחכים. אחרי הכול, המבטא החלבי מזכיר לא מעט את המבטא של השפה הערבית, שהייתה שפת האם של הוריי, והיא שהשפיעה עליהם גם בדברם את השפה העברית. אולם, כאשר העליתי מופעים אישיים על הבמה, ושיחקתי את אבי או דמויות "חלביות" אחרות, התענגתי על המבטא. ובצניעות ראויה אומר, כי החלבים ששמעו אותי, אמרו כי היטבתי לבטא את השפה העברית במבטא החלבי המקורי. בשנת 1915, לפני כמאה שנה, החליט הוועד ללשון העברית, בראשות אליעזר בן יהודה, שההגייה אותה יש ללמד בשיעורי עברית, היא ההגייה הספרדית במבטא החלבּי: "יש להטיל חובה על כל בתי הספר שבארץ ישראל לקבוע מורה מיוחד להברה, ולבחור למשרה זו בפרט אחד מחכמי חלבּ". בתמונה: דברים בענין זה, מתוך המאמר "המסה על תחיית הלשון העברית", מאת בנימין הרשב
| | | | מפגש עם העברית החלבּית העשירה אבי דבאח, במאי הסרט "הכתר האבוד"
במהלך הצילומים לסרט "הכתר האבוד", העוסק בתעלומת כתר ארם־צובא, נפגשתי עם לא מעט חלבּים ותיקים שעברו את גיל 80, ביניהם אמנון שמוש, רפי סיטון, הרב טוויל ואחרים. עדויותיהם המרתקות והמרגשות היו בעלות ערך רב לסרט, אך עבורי היה למפגש איתם ערך נוסף – הזדמנות לשמוע שוב את העברית החלבית העשירה והמודגשת היוצאת מפיהם. שמעתי מגרונם את סבא שלי מדבר ומספר, עם הט' הדגושה (הצידוק לקיומה בא"ב...) והצ' הרפויה, הנשמעת כמו ס': "כתר ארם־סובא". כשהייתי נער, העברית של סבא שלי נשמעה לי כ"מבטא". כלומר, צורת ההגייה של מישהו שלא נולד בארץ, ולכן הוא מדבר כך. מבטא מזרחי. לשפה שאני וחבריי דיברנו לא היה מבטא, כמובן, היא הייתה פשוט עברית... כשרצינו להנמיך את השפה, הוספנו ח' וע'. לא תמיד במקום הנכון. המפגש המחודש עם החלבית, שבה נתקלתי גם בקהילה החלבית בניו יורק, העיר לא רק געגועים, אלא גם מחשבה על מה שאבד בעברית הנוכחית. כשהבת שלי למדה לקרוא ולכתוב, היא שאלה, כמו ששואלים ילדים רבים: בשביל מה צריך ט' ות'? ע' וא'? האם אפשר לחזור אחורה ולהעשיר מחדש את השפה? האם המבטאים המזרחיים יחזרו להיות סמן של תרבות תקנית וגבוהה? קשה להאמין. מצד שני, מי האמין שהעברית תחזור להיות שפת דיבור? בהקלטה שלהלן מספר הרב יצחק טוויל, בנו של הרב משה טוויל, שהיה רב העיר חלב, את זיכרונותיו כילד בעת לימודי תורה ועברית. בתמונה, מימין לשמאל: פרופ' תמר סוברן, ד"ר גיש עמית ואבי דבאח במאי הסרט בשיחה עם רינו צרור בפאנל מיוחד שקיים בית לעברית לאחר הקרנת הבכורה של הסרט "הכתר האבוד" בסינמטק תל אביב צלם: יאיר ולר
| | | | |
