עבורנו, בני הגיל השלישי המתנדבים במסגרות השונות, ימים אלה מסקרנים, ימים של התלבטות ותהייה.
הסגר עד כה – הכביד, העיק על כולנו. אימת הקורונה בודדה אותנו. אולצנו להסתגר בבתינו, רחוק מילדים, נכדים, חברים, שכנים.
כדי להתקשר עם יקירינו נאלצנו לתרגל "פגישות" דיגיטליות, שלא היו מוכרות לנו קודם לכן, אשר לוו לא פעם בקשיים טכנולוגיים אוביקטיבים.
הביטוי "למידה מרחוק" הפך בן לילה למטבע לשון נפוץ בחיינו. פנינו לחפש, ואף מצאנו, הרצאות, קונצרטים, אירועים ספורטיביים מן העבר.
עקבנו בהשתאות אחר דיווחי הכתבים והפרשנים ותהינו, מי צודק יותר – הדורשים להחמיר בסגר, או חכמי האיפכא מסתברא, אותם מומחים השבים וטוענים שהפניקה מיותרת.
הכותרות מציפות את כלי התקשורת, כחדשות מתפרצות : מי נעקב ומי אושפז, מי חלה ומי מונשם, ומי, חלילה, נפטר וכמה החלימו והיכן העקומה משתטחת בעיר זו או אחרת באירופה או באמריקה, או שמא, דווקא במזרח הרחוק, משם פרצה המחלה.
ועתה, עם ההקלה ההדרגתית בסגר, קיימת התהייה וההתלבטות, האם אכן אנחנו חוזרים לשגרת חיינו הקודמת? האם חיבוק הנכדים, שכה היה חסר לנו שבועות רבים, מותר ורצוי? האם אפשר לשוב ולקבץ בני משפחה לארוחה משפחתית?
בנוסף, אנחנו כמהים לשוב לפעילות חברתית ותרבותית, אותה צרכנו בעבר. אנחנו רוצים גם לשוב לפעילויות ההתנדבותיות שלנו, שממלאות אותנו בסיפוק רב.
ההתלבטות מטרידה. האם החזרה לשיגרה לא מעמידה בסכנה את בריאותנו ? האם ההנאה הרגעית של צפייה בהצגה או בסרט, או האזנה לקונצרט באולם רב-משתתפים שווה את הסיכון ?
המסקנה הנראית לעין הינה, שנמשיך, ככל הנראה, לחיות תחת הגבלות שנגזור על עצמנו מרצון.
ובנימה אישית: ב – 5 השנים האחרונות ליוויתי בהתנדבות את תלמידי כיתה ו' בביה"ס "יהודה המכבי" בתל-אביב. למדתי להכיר כל אחד ואחד מהם.
הקורונה הפרידה ביני לבינם ואני מצר על כך מאד. עם סיום השנה אותם תלמידים היקרים לי כל כך מסיימים את לימודיהם בבית הספר ועוברים לחטיבת הביניים.
קשה לי המחשבה, שדווקא עכשיו, אני לא נמצא בקרבתם כדי לסייע להם ולעמוד על תחושותיהם לקראת הפרידה מהמסגרת הישנה והמעבר למסגרת חדשה. הייתי שמח לשוב ולראותם ולאחל לכל אחד מהם באופן אישי הצלחה בדרכו החדשה.
