אם אינך רואה מייל זה אנא לחץ כאן
/Pulseem/ClientImages/2225///%D7%99%D7%93%D7%99%D7%93%20%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A%20%D7%94%D7%93%D7%A8%20%D7%9E%D7%A1%2021%20%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94%20%D7%9C%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%94.jpg
חברים יקרים,

בימים אלה שבין יום הזכרון לשואה ליום העצמאות, עוסק המידעון הנוכחי בחיבור שבין שני תאריכים אלה.
אנו מביאים סיפורים אישיים של מתנדבים - בניהם ונכדיהם של יוצאי השואה, על זכרונות, התמודדויות  ואתגרים שעמדו בפניהם כאן בארץ מייד אחרי עלייתם ארצה, או שנים אחר כך  ♦ שתיים מהכתבות עוסקות בחזרה לאותם מקומות שבהם חיו ההורים והסבים, אבל הפעם ממקום של חוזק, מקום של נצחון החיים. 
לקראת יום העצמאות מובאות בראש המידעון 6 קריקטורות של מנהיגים בשנותיה הראשונות של המדינה ♦ ובסופו, דברים מהלב על המדינה שלנו  ♦ וגם קצת על מקומה של "ידיד לחינוך" אצלנו, אם תרצו, במשל של גורים ומנטורים.
 
מתנדבים כותבים ומספרים בימים שבין יום הזכרון לשואה ליום העצמאות
לכבוד יום העצמאות: דיוקנאות של מנהיגי המדינה בעבר, שצייר הקריקטוריסט יואל בוכוולד.

הדיוקנאות מובאים ע"י המתנדב דורון סוסליק, המתנדב גם במוזיאון הקרירטורות והקומיקס בחולון, 

באדיבות המוזיאון

/Pulseem/ClientImages/2225///%D7%99%D7%93%D7%99%D7%93%20%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A%20%D7%9E%D7%A7%D7%91%D7%A5%20%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%99%D7%92%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%93%20%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99.jpg
על המוזיאון ועל עבודת המתנדבים בו / דורון סוסליק

ארכיון המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס הוא המוסד היחיד בארץ ומהבודדים בעולם, המופקד על איסופם ושימורם של כל החומרים הקשורים לקריקטורות ולקומיקס מישראל ומחו"ל. במוזיאון אוספים של זאב, פרידל, דוש, מייק (רונן מאיר), אריה נבון, שלמה כהן, שמואל כץ, יוסף בוכוולד, צילה ודידי מנוסי ,יוסף רוס, ואחרים.
קבוצת המתנדבים הגימלאים במוזיאון עוסקת בקבלתם של  אוספים חדשים לארכיון, וכן במחקר על נסיבות איורה של הקריקטורה, וביאור תמציתי של "מה היה אז".
המתנדבים הם בעלי ניסיון חיים וניסיון מיקצועי רחב ומגוון. "קבוצה ייחודית זו", אומרת הילה זהבי, "נדרשת לדיוק, קפדנות, הבנה מעמיקה וסבלנות תוך שימוש נרחב במאגרי הידע האישי שלהם מתחומי ארץ-ישראל, ההיסטוריה, תקשורת, תרבות, ואמנות". 
המתנדבים-המפענחים נדרשים במהלך הפענוח לאתר, לזהות ובעיקר – להבין מהו הקונטקסט הפוליטי-חברתי של הקריקטורה, ואת עיתוי פרסומה, שהוא, כמובן, עמוד התווך שלה. 

 
מהשואה לארץ ישראל - קליטה, התמודדות ואתגרים

הייתי ילדה ללא זיכרונות וללא שפה, אבל עם רצון עז להפוך לצברית / חנה הופר


...לאחר שהתמקמנו עם מעט מטלטלינו ונרגענו מעט, יצאה הנחייה חד משמעית מאבי: "הגענו סוף-סוף לארץ משלנו, ועכשיו אנחנו צריכים להשתדל ולשכוח כל מה שעבר עלינו".  "לא מדברים רוסית ופולנית, כי יש לשכוח גם את שפתם, ולכן יש ללמוד במהירות את השפה העברית!"
ואני, ילדה בת שש, שלא ממש זכרה את שתי השפות, ועברית עדיין לא ידעה, הייתי ילדה ללא זיכרונות וללא שפה. התקבלתי לכיתה א' עם רצון עז ללמוד את השפה וגם להפוך לילדה "צברית". ניסיתי להתחבר עם הילדים הצברים ולהיות אחת מהן. ההתחלה לא הייתה פשוטה, ולאחר שהילדים לעגו לשמי הפולני, אבי נרתם  למשימת שינוי השם לשם עברי.  
במהלך שנת הלימודים למדתי והצלחתי לשלוט בשפה העברית בצורה טובה, והיא הפכה להיות רהוטה גם בדיבור וגם בכתיבה.
במשך השנים התוודעתי לשפות נוספות, אך העברית נשארה אהבתי הראשונה. אני מנהלת איתה רומן תמידי וממושך. מדברת אותה, כותבת אותה ושומרת שלא ישבשו אותה.


/Pulseem/ClientImages/2225///5d32d51fc06c4f5ab701b8805f2915de.jpg
 
הבית שלא היה...!
ההתמודדות כילד, נער, אבא, וכיום כבר סבא לנכדים - עדיין חי ונושם את ספיחי השואה / יוסי רוזנמן

ילד הוא ילד... הוא רוצה להיות כמו כל הילדים, אבל הוא לא יכול, כי הוא ילד אחר, כי הוא בן לשורדי השואה. אך בכל זאת, הוא רוצה לגדול כמו שאר הילדים, עם הצרכים שכל ילד אמור לקבל מהוריו, אבל ההורים של הילד הזה הם הורים מסוג אחר, הם שונים! הם עצמם זקוקים לטיפול מיוחד, טיפול שאין מי שיעניק להם. בשביל זה קיים הילד הזה, שצריך לדעת שהוא לא יכול להיות ילד כמו כל הילדים, כי לילד הזה יש הורים שזקוקים לו! לא כילד, אלא כמי שמוטלת עליו האחריות להישרדותם. והוא נשאב לתוך מציאות שאינה מובנת לכל אחד, ובעיקר איננה מובנת לו עצמו. וכשהוא עצמו הופך למבוגר ונכנס לעומקם של דברים, הוא מבין דברים שלא הבין קודם, והוא רואה ומבין טוב יותר, עם מי ועם מה היה צריך להתמודד במהלך חייו.
אני מאמין שמערכות יחסים שפיתחתי בעתיד, הושפעו לא מעט ממה ששאבתי בבית, והם שהטביעו את חותמם בעתיד לבוא. יחד עם זאת, נכון הייתי להאבק בכוחותיי הדלים על מנת לשנות דברים, תמיד שיננתי לעצמי שאני רוצה חיים אחרים.
היום הילד הזה הוא אדם מבוגר ששרד את השורדים והקים משפחה לתפארת - אדם מאושר עם ילדים ונכדים, שרכש תובנות, שהחשובה מכולן היא הצורך להעניק למשפחה היקרה לו מכל, את החום, האהבה, הביטחון, ההערכה ושמחת החיים, לצד הקניית הערכים לאהבת המולדת וכבוד האדם.     
.
 
אבא שלי, ניצול "הרכבת האבודה", בנה את השולחן, שמעליו קרא דוד בן גוריון את  ההכרזה על הקמת מדינת ישראל  / אסתר אבני
אבא שלי היה ב"רכבת האבודה" מברגן בלזן, שיועדה לטרזיאנשטט ולא הגיעה ליעדה, אלא רק עד הכפר טרביץ. הרוסים המתקדמים איפשרו לאבי וחבריו לקבור את המתים בקבר אחים בצמוד לבית העלמין היהודי של הכפר. כל הניצולים מהרכבת חזרו בכוחות עצמם למקום מגוריהם באירופה וחיפשו את בני משפחותיהם.

כשהוריי הגיעו לארץ, חיפש אבי עבודה לפרנסת המשפחה. הוא התקבל לעבודה בנגריה בדרום תל אביב. יום אחד הגיעה משאית לבית המלאכה ועליה לוחות עץ. אבי התבקש לעלות על המשאית ולנסוע לבית דיזנגוף ברחוב רוטשילד בתל אביב ולפרוק שם את הלוחות. מהלוחות הללו יצר אבי במה ושולחן ארוך, אשר לידו ישבו מר דוד בן גוריון ואנשי מועצת העם בשעת ההכרזה על הקמת המדינה. בן גוריון זימן לאירוע אורחים נוספים, שהתבקשו לשמור בסוד את מועד הכינוס ומיקומו. אבי עסק בכל אותו היום גם בארגון מקומות הישיבה למוזמנים הנוספים.
וכך, באותו היום – יום שישי ה' באייר תש'ח 14.5.1948 – עמד וקרא דוד בן גוריון את מגילת העצמאות והכריז על הקמת המדינה בבית דיזנגוף בתל אביב ליד השולחן שאבי בנה.

/Pulseem/ClientImages/2225///%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F%20%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%96%D7%AA%20%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94%20%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%90%D7%A1%D7%AA%D7%A8.jpg
אבי, חנוך מנדלבאום, אשר הכריז בנערותו שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל ולחיות בה, ואשר ניכלא במחנה ריכוז וסבל סבל רב, זכה להיות חלק מטקס ההכרזה על עצמאות המדינה שאותה הוא כל כך אוהב. הוא מדמה את עצמו כמי שעמד ליד העריסה של המדינה כשהיא נולדה. 
                                                                                                                                                                                        
 
חוזרים לבקר במקומות של החיים שלפני...
דייז' / רחלי פוקס משקובסקי

כל חיי הלכתי לדייז', מחברת בין חיי הצבריים לחיים שם

...אבל בדייז' ראינו את החיים שלפני, את החצרות הירוקות, את המרתפים עם תפוחי האדמה והריבות לחורף, את התותים הענקיים. ראינו הכול. גם את הסבתא הקטנה של אימא שלנו, שהייתה מבשלת בעמידה על שרפרף, וביתה היה קרוב לבית הספר. לכן הייתה אימנו מבקרת שם בדרכה הביתה, כדי לטעום לפתן. בכניסה לדירה על יד הדלת ממש, היה מונח תמיד תיק עם כמה דברים, למקרה שהסבתא תצטרך לנסוע לעזור לאחת מבנותיה, שילדה זה עתה.
כל חיי הלכתי לדייז', מחברת בין חיי הצבריים לחיים שם. והנה היא, ממשית, יודעת ולא יודעת מה קרה בה. מבינה ולא מבינה מי אנחנו. יש בעיר אנדרטאות, המספרות מה קרה. מי קורא מה כתוב בהן? זה לא אנחנו, אומרים כאילו התושבים. כן, היו כאן פעם יהודים.
/Pulseem/ClientImages/2225///%D7%93%D7%99%D7%99%D7%96.jpg
                                                                                                                                                                     שוב גדלים תותים בדייז'
                                                                                                                                                          בתה ואחיינה של רחלי במסע המשותף
 
   בחירתה של סלוניקי / ירמי לז'ה
/Pulseem/ClientImages/2225///%D7%91%D7%A0%D7%A7%D7%95%20%D7%93%D7%94%20%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%99.jpg
לא זכור לי, שיהודי יוון והבלקן הוזכרו אי פעם במערכת החינוך הממלכתי, אבל הרבה מאוד גטו וארשה היה שם. רק שנים מעט לפני לכתה סיפרה לי אימי על סבים וסבתות, דודנים צעירים וילדיהם הרכים, 12 במספר, שנותרו בסלוניקי, ונשלחו עם עוד כ-60.000 יהודי העיר בטרנספר מתחנת הרכבת לאושוויץ.     
... לקחתי לעצמי שבוע על מנת לחוות, "לראות ולהריח" את הסיפורים ששמעתי מהורי כל ימי חיי על העיר המופלאה הזו, וגם קצת לטעום ובעיקר להתעמת עם העבר של משפחתי.
הסתובבתי בשוק היהודי בו נהג סבי לקנות דגים לשבת, סופג את הצבעים והריחות, שמזכירים את שוק לוינסקי אי ושם בבית, ועם ניחוח הגבינות, הזיתים והלחם הטרי באפי. 
...מחצר בית אימי לא נותר דבר. במקום עומד בניין רב קומות, בחזיתו חלון ראווה גדול, ושתי בובות אופנה בלבוש ספורטיבי. צחוק הגורל, אבל אימי הייתה תופרת מעולה. יהודי העיר שלטו שליטה כמעט מוחלטת במסחר. היתה בנקאות יהודית, ומשרדי עמילות מכס שלטו בנמל, שהיה השני בגדלו ביוון, והנמל היחידי באירופה, שסגר את שעריו בערב שבת. 
                                                     
  בנקו דה סלוניק; בנק שהיה בבעלות משפ' אלאטיני.
 
יום העצמאות

כשקמה המדינה היהודית, כל אזרחיה התמלאו גאווה ולא רק הם, גם כל 
אחיהם היהודים בכל קצוות תבל  
מאת: ברורה מטרסו

כשהייתי בת שלושה חודשים, בה' באייר, עם עזיבתו של הצבא הבריטי, שעד אז שלט בארץ, הוכרזה העצמאות. החגיגות לא ידעו גבול! כל האנשים יצאו לרחובות, פצחו בשירים ובריקודים, שמחו והתהוללו עד אור הבוקר. כל הארץ כוסתה בדגלים והרדיו לא פסק מלבשר על השחרור הגדול. לא היו זיקוקים ובטח שלא ספריי של קצף ונצנצים לסוגיהם. איש לא אירגן את השמחה, היא הייתה ספונטנית, יצאה מהלב והקיפה את כל תושבי המדינה...
...אולי בגלל שנולדתי עם המדינה וגדלתי איתה, אני כל כך משתייכת אליה ואוהבת אותה. אנשיה, ימין מרכז ושמאל, רגביה ונופיה, ואמונתה בזכות להיות עם חופשי בארצו - יוצקים אל תוכי תעצומות נפש. אני אוהבת את המר והמתוק, נהנית מהדבש וכואבת את העוקץ.
ביום חגך, יום העצמאות השבעים ושלושה – שאי ברכה מדינה אהובה, לימים טובים ועולם יפה. אמן!   

/Pulseem/ClientImages/2225///%D7%93%D7%92%D7%9C%20(2).jpg
 
ולבסוף משהו על "ידיד לחינוך" עם סיומה המסתמן של תקופת הקורונה

"ידיד לחינוך" ואנחנו, כזקני השבט בכלל - גירסת הלוויתן / דוד קמיר

אני מתגעגע לקשר ביני, הפנסיונר הקשיש ובין תלמידי בית הספר היסודי – לקשר הבין- דורי.
את חלק משעות הפנאי שלי  אני מקדיש לעיון בתחום עיסוקי, הביולוגיה. בשיטוטי ברחבי האינטרנט נתקלתי במאמרים ובסרטי יוטיוב על בעל חיים, המקפיד אף הוא (כמונו המתנדבים) על טיפוח קשר בין דורי. אני מתכוון ללוויתן הקטלן (לאלה ששם זה אינו מוכר להם, זהו וילי מהסרט "לשחרר את וילי").
אצל הלוויתן, הנקבות הן המטפחות קשר בין דורי שהוא קשר עם הנכדים.
ארבעים השנים הראשונות הן שנים פוריות, בהן היא יולדת ומטפלת בילדיה. ארבעים השנים הבאות, שבהן היא איננה פורייה, מוקדשות לטיפול בלהקה כולה ובתוך כך בנכדים.
הטיפול בנכדים משמעותי להתפתחות תקינה של הגורים הצעירים. נמצא שסיכוייו של גור שיש לו סבתא להגיע לבגרות, גבוהים במידה ניכרת מגור שאין לו סבתא.
הלוויתן הקטלן הוא יצור חברתי ונבון מאד. הגור הצעיר חייב להקדיש זמן רב ללמידה, והסבתא משתתפת פעילה בתהליך ההוראה.
 כבעל חיים חברתי, על הגור ללמוד ליצור קשר של שיתוף פעולה עם חברי הלהקה האחרים. יחד הם צדים, יחד הם נודדים למצוא אתרי צייד (כשהסבתא היא בעלת הידע, שמוליכה אותם לאתרים העשירים במזון).

 

כתבות ומאמרים נוספים  - באתר "ידיד לחינוך":  http://www.yadidla.org.il/  
הפקה ועריכה: ריקה שפרינצק, ראש צוות תקשורת,  כותרת עליונה (header): ירמי לז'ה
מתפעלי אתר "ידיד לחינוך": יורם לשם ודב שורש
כל הכותבים, היוצרים והמשתתפים במידעון הם מתנדבי "ידיד לחינוך"

הודעה זו נשלחה ל- על ידי office@yadidla.org.il
על מנת להסיר עצמך מרשימת תפוצה זו לחץ כאן
גם דיוור זה נשלח על ידי פולסים
Preview Campaign