מידעון מס. 46 משואה לתקומה 2023

מידעון 46 "משואה לתקומה" מתחיל מנושא השואה בכוונים שונים, ועובר לציונות ולעצמאות  ★ בראש המידעון מופיעה דמותו של שרוליק - הישראלי האולטימטיבי משנותיה הראשונות של המדינה, כפי שראה אותו הקריקטוריסט דוש  ★ בהמשך, סיפורו של תיאטרון עדות - פרוייקט המפגיש במקרה זה מתנדבים שלנו, שורדי שואה ובני הדור השני עם תלמידים, ואשר יחד עם אנשי התיאטרון עירית ועזרא דגן, מעלים את סיפוריהם על הבמה  ★ תקראו כאן על הגדת פסח שנכתבה במחנות יחד עם צילומי דפים ממנה. את הסיפור מביאה אסתר, חברת הצוות שלנו שאביה היה שותף לכתיבתה במחנות  ★ הרהורים ודילימה בעקבות ביקורים בגרמניה, מביא לנו ירמי, כמי שגדל בביתו בצל אוירת שואה.
במעבר וכפתיחה לנושא התקומה, העצמאות והארץ שלנו, אנו מביאים הפעם, קטע שנכתב ע"י העיתונאי משה גלעד, המתיחס לאהבת הארץ של מאיר שָׁלֵו, שנפטר לא מכבר - אהבת הארץ גם אם היא קשה  ★ דני אוברסט היה טיס קרב שנהרג בתאונת אימונים והוא בנה של אלוירה אוברסט שהתנדבה בעמותה שלנו במשך 7 שנים. אפשר לצפות כאן בסרטו של עמנואל, לקראת יום הזכרון לחללי צה"ל  ★
נושא הציונות מופיע כאן לאור שתי תקופות שונות, הממשיכות אחת את רעותה: סיפורו על מי שיסד בית ספר יהודי ציוני במרוקו, שהוא אביה של צביה שלנו  ★ ואילו כאן ועכשיו - רגשותיו של זאביק, ומהי ציונות בעיניו ★ טעימה בנושא התפתחות התעשייה הבטחונית כהישג מיוחד במינו מביא לנו דורון, שהיה בזמנו דובר התעשייה האווירית ★ ולבסוף, משפטים אחדים של חברים על: "מהו יום העצמאות בשבילי?".

כתובת המייל לשליחת עצות, רעיונות ושאלות וכן לשליחת צילומים: sprinzak@gmail.com

שרוליק של הקריקטוריסט דוש (קריאל גרדוש)

דוש העיד על עצמו כי חש בצורך לעצב דמות שתסמל באופן תמציתי ומדויק את מדינת ישראל הצעירה בקריקטורות שלו, בדומה לדמויות לאומיות אחרות כגון הדוד סם האמריקאי, הדוב הרוסי והנערה מריאן, גיבורת המהפכה הצרפתית. הוא בחר בדמותו של שרוליק ועל כך כתב: "סמל המדינה צריך להיות נער קטן בצורתו ובלבושו של ילד ישראלי טיפוסי… מכנסיים קצרים, כובע טמבל, מסמלים בעיני את ישראל כפי שהייתי רוצה לראותה, את הרוח של ראשית שנות המדינה, את כל החיוב שבה".
בשנים הראשונו נראה שרוליק צעיר, בדומה לגילה של המדינה אותה הוא יצג. בשנים האלה נראה שרוליק בדרך כלל נחוש ואופטימי, אך לעיתים קרובות מופיע כקורבן של תהליכים וגורמים חיצוניים. במהלך העשור השני לחייו משתנה שרוליק בהדרגה, הוא גבוה יותר, פניו מתארכות, תוויהם הופכים להיות ילדותיים פחות, וכובע הטמבל שעל ראשו מתקצר. בתקופת מלחמת ששת הימים ב-1967 שרוליק "עולה על מדים" ונועל נעליי צבא גבוהות, מכנסיים ארוכים וחולצת דגמ"ח, ששרווליה מקופלים. שרוליק הפך במהרה לדמות אהודה ומוכרת בציבור הישראלי, אשר הזדהה עמו.

הקריקטורות וההסברים לקוחים מתוך: שרוליק - קריאל גרדוש (דוש) - האתר הרשמי ברשותה של המשפחה

ב"חטיבת סמדר" בהרצליה עברו המבוגרים והילדים "מסע נפשי מרגש, יחסי אהבה וקשר שאי אפשר לתאר במילים"

מתנדבי "ידיד לחינוך" בפרויקט "תיאטרון עֵדוּת" בין -דורי עם שורדי שואה / רני רוגל

אילן ישראלי: "קשה להכין למסע הנפשי אותו יעברו משתתפי התכנית, ולהשפעה שלו. הכרנו כחמישה עשר תלמידי כיתה ח', שישה מבוגרים שורדי שואה, ושלושה נציגי הדור השני. במשך חצי שנה בניכוי החופש הגדול, עבדנו במשותף בהנחיית עזרא דגן והדרמטורגית עירית דגן, שעתיים בשבוע בחלל ספריית "חטיבת סמדר". המנהלת נרתמה לנושא והייתה מחויבת. ה"דגנים" היו מקצוענים, וידעו להוציא את המיטב מהתלמידים והמבוגרים בעזרת שיעורים מונחים בדינמיקה קבוצתית ותרגילי תיאטרון למתחילים.

עם חלוף הזמן, בעקבות השמעת סיפורי השואה בגוף ראשון, הפכו הפגישות רציניות, ולתלמידים שכבר היו בכיתה ט' נשמטו הלסתות.

אני אישית לקחתי איתי את תיאטרון עֵדוּת למשך כל חיי. כשסיפרתי כיצד השפיע עלי הבית, שהיה בית של שני ניצולי שואה בילדותי, הפלגתי למקומות שלא הייתי בהם מעולם. לעיתים נשבר בי הקול ונזקקתי לשתייה. תוך רצף הדיבור הגעתי למקומות מרגשים, שהם כמעט בלתי נתפסים על ידי המאזינים, אך המסר והאוירה נקלטו. כשקראתי את הטקסט המעובד, התרגשתי לקרוא את מה שסיפרתי על תולדות ילדותי בבית של ניצולי שואה".

דבורה לבנת: "מפגשי השורדים עם בני הדור השני יחד עם התלמידים הם מאוד אינטימיים, "דרך משחקים ואמצעים מקרבים בין הילדים לשורדים, התהליך הוא תראפי ומאוד מעניין; זהו תהליך נפשי ורגשי שהיה בו שחוק ודמע, ובעקבותיו נוצרו בין בני 13-14 אלה והשורדים, יחסי אהבה וקשר שאי אפשר לתאר במילים. לאט לאט סיפרו השורדים את סיפוריהם ונוצרה קירבה. עירית כותבת והופכת את הטקסט למחזה עם מוזיקה. התהליך יותר חשוב מהתוצאה, שגם היא חשובה".

מרטין לוקסנבורג: "עיקר הפעילות שלנו הייתה לשבת, להקשיב ולענות לשאלות שרובן כוונו לשורדים. למדתי שבני דור שני מאופיינים בדברים דומים, למשל, לגמור מה שיש בצלחת זה משהו משותף לכולנו. מאפיין נוסף הוא שנאה לכל מה שהוא גרמני... לא מכונית ולא ציוד ביתי ולא חופשות - כל מה שקשור לגרמניה הוא מחוץ לתחום. ההקשבה לזיכרונות השורדים הייתה מאוד משמעותית לי ולתלמידים. זה היה מסע מאוד מרגש ומטלטל".

לכתבה המלאה

"העברת הסיפורים בדרך בלתי אמצעית חודרת יותר להכרת התלמיד מאשר ספר או סרט, וזה נאמר בעקבות התרגשות התלמידים. בדברי הסיכום אמרו התלמידים שזאת חוויה לכל החיים, שעוד תתגבר בשנים הבאות" בצילום: גירסת התיאטרון לקהל

הגדת פסח שנכתבה במחנות על פי הזיכרונות מבית אבא מאת: אסתר אבני

בימי מלחמת העולם השניה היהודים השתדלו לקיים את מצוות הדת והטקסים כפי יכולתם ובהתאם למקום המגורים שלהם בגיטו, במחנה המעבר או במחנה ההשמדה.

הסיפור שלי הגיע אלי מאבי ז"ל שהוברח בתחילת מלחמת העולם להולנד. משנכבשה הולנד על ידי הגרמנים, הועבר אבא שלי למחנה וסטרבורק שהיה תחנת מעבר ליהודים שגורשו מהולנד למזרח אירופה. אבא הועבר לשם על ידי ההולנדים בהוראת הגרמנים, והיה חלק מקבוצת בני נוער ששהתה במקום.

הגיע חג הפסח ולא הייתה להם הגדה בנמצא. אבא יחד עם אליעזר דאסברג, שהיה מדריכו, החליטו לתכנן יחד איך תיראה ותכתב ההגדה באמצעים הדלים שעמדו לרשותם וללא שום דוגמא לנגד עיניהם, שיוכלו לכתוב על פיה. הם תכננו שההגדה תיכתב על פי מה שזכרו מבית אבא, אבל אז, נפרדו דרכיהם ואבא הועבר למחנה ברגן בלזן. מאז, במשך כל זמן המלחמה לא שמע אבא על אליעזר ומה עלה בגורלו. אבא שרד את המלחמה ועלה לארץ. ואז, יום אחד הוא פגש כאן את אליעזר, שניצל אף הוא. אליעזר סיפר לו שבנדודיו במהלך המלחמה, הוא הגיע למחנה המעבר וורצאך ושם כתב את ההגדה על פי מה שתיכננו הוא ואבא. אליעזר הראה לאבא את ההגדה שנכתבה בעיפרון על גבי פנקס קטן. אבא צילם את ההגדה, ומאז היא הייתה תמיד לצידו מידי ליל סדר שערך לאורך השנים במשפחתנו.

לכתבה המלאה

מחשבות בעקבות ביקורי בגרמניה - גרמניה אחרת? / ירמי לז'ה

...אין לי ספק, לאחר שראיתי הרבה מן האתרים, וביקרתי במוזיאונים ואתרי הנצחה אחרים לזכר השואה בגרמניה, שחלקם עולה באיכותם, בהשקעה ובתחזוקה שלהם על רבים מן האתרים בארץ, נותרתי מבולבל מעוצמת החוויה. אני נוחת כאן, כשבראשי סיפורים ותמונות קשות, אך המציאות בשטח שונה, וטופחת על פנינו. לא יכולתי שלא לחבב את הצעירים הללו בני דור שלישי, עוטי משקפי מתכת כסופים, חיוך על שפתותיהם ואנגלית משובחת בפיהם, סבלנים ומופתעים, שאזרנו עוז להגיע מהיכן שהגענו, ועוזרים בכל דרך להתמצא בסבך הכרך הגדול.
משיחות רבות שקיימתי עם מארחי ועם אחרים, למדתי שגם הממסד שינה פניו, גרמניה היום היא הרבה יותר דמוקרטית, ליברלית ופתוחה לכולם, ועושה ככל יכולתה להיות המבוגר האחראי של אירופה. אך הרגשות המעורבים והחשדנות שכה מאפיינת אותנו נותרה עדיין. האם העם שמתוכו צמחו אנשים כמו באך וגתה מעמיד פנים? או שאנו עדים לרצון כן ואמיתי לכפר על מעשה זוועה שטרם ראתה האנושות מאז הבריאה.

וברגעים כאלה אני נזכר בדבריו של גנרל גרמני שאמר: "העולם לא יסלח לנו עוד אלף שנה על מה שעוללנו".

לדברים במלואם

בתמונה למעלה: "אבני הנגף" שהגה האמן הגרמני גונטר דמניג. הרעיון שבסיסו הוא להחליף אבן מרצפת במדרכה מול ביתה של משפחה יהודית שנרדפה בידי הנאצים, בלבנת ברונזה, עליה חקוקים שמות הנספים ותאריך הפינוי.

ציונות במרוקו והשנים הראשונות בארץ / צביה טולדנו

אבא שלי ז"ל, כבר בהיותו בן 17, הרגיש שהציונות "בוערת" בו. פעילות הילדים בכל שעות היום סביב תלמוד תורה, לא הייתה לרוחו, ולכן החליט, שצריך להקים בית ספר עברי בעיר סאלה, בו ילמדו בשפת הקודש. אבא קם ועשה מעשה. באותה תקופה הגיעו למרוקו פעילים ציוניים, כדי לעודד עלייה לארץ. אבא בקש וגם קיבל מהם חומרי לימוד.

ביחד עם אחיו, שהיה גדול ממנו, הלהיבו את בני הנוער, מצאו אורוות סוסים נטושה, ובמקומה החליטו להקים את בית הספר. כולם נרתמו בהתלהבות: ניקו, צבעו את האורווה, חילקו לכיתות, יצאו בפרסום חוצות וקבלו מהתושבים כיסאות, ספסלים ולוחות עץ. הרבנים יצאו מגידרם: "איך אתם מרחיקים את הילדים מלימוד תורה?" אבא הבטיח שהלימודים יהיו בבוקר ותלמוד תורה אחה"צ.

ביה"ס הפך למועדון קהילתי ציוני, והוקמה בו קבוצה בשם "מזרחה". המקום הפך למועדון חברתי שאיגד סביבו את כל התושבים היהודיים.

מנהל ביה"ס דאג למפגשים סביב החגים היהודיים - הדלקת נרות חנוכה, הצגה סביב ספור "מגילת אסתר", והכי חשוב, לימוד שירים בעברית. וסיפורים על ארץ הקודש שמחכה לנו.

בתמונה: כתה ב' בביה"ס העברי. מימין המחנך, אבא ז"ל ⇦

לדברים במלואם

רגע לפני יום העצמאות על אהבת הארץ של מאיר שָׁלֵו, גם כשהיא קשה קטע ממה שכתב העתונאי משה גלעד עם פטירתו של שָׁלֵו לפני כשבועיים ("מאיר שָׁלֵו היה אחד ממאהביה הגדולים ביותר של ארץ ישראל", הארץ 12.4.23)

איור: שרה רוטקופ הרמתי

"הוא אהב אותה כארץ תנ"כית, כשדה חקלאי, כמסתור וכמרחב לטייל בו. הוא אהב את הנופים ואת המדבר, את ההרים והצמחים. הוא אהב את הגינה ליד ביתו ואת מכתש רמון. האהבה שלו התגלתה בירושלים, בנהלל, בכפרים של עמק יזרעאל. הכתיבה של שלו מעוררת תחושה של אדמה כבדה, רגבי עפר שאוחזים בידיים. המילים מתפוררות אט אט. הוא אהב את הארץ גם כאשר היתה קשה, אכזרית, סרבנית. היתה לו ביקורת אינסופית על האנשים שחיים בה, אבל לא על הארץ. היא היתה אהובה ומושלמת.

לפני כמעט 30 שנה כתב בספרו 'כימים אחדים' את השורות הנפלאות: 'התיישבתי על הקרקע והשתרעתי לאחורי. יריעת השקט ירדה מצמרות האלונים וכיסתה את גופי. קורי עכביש זהרו, חיפושיות שירכו רגליהן, חמימות לחה עלתה מתחת לשכבת העלים שעל הקרקע, עדות לתסיסה האטית של הרקב'.

יש בהן כמעט הכל: העברית העשירה, האלונים, העכבישים, החיפושיות והצמרות. יש בהן תחושה שהאדמה קרובה, שאנחנו שייכים אליה.

אחר כך הוסיף: 'במשך שנים מוכרים לנו את האמירה שישראל היא המדינה היפה בעולם. זה לא נכון. יש מקומות יפים יותר. אבל יפי המקומות הוא מבחינתי רק חלק מהסיפור. הקשר שלי לארץ רחב יותר. אני מחפש תמיד את המקום שיש בו סיפור אישי, היסטורי, תנ"כי — ואת אלה יש רק כאן. הדרך היחידה לדעתי ללמד תנ"ך בישראל היא בגיל צעיר ובשטח — ללמד את קרב דוד וגולית בעמק האלה ואת סיפור שאול המלך בגלבוע'.

לזכרו של דני אוברסט, טייס קרב שנהרג בתאונת אימונים ב 1995 - סרטון על צעדת תלמידים לזיכרו באשדוד, וראיון עם אימו שהייתה במשך שנים מתנדבת ב"ידיד לחינוך" / עמנואל רונן

בעוד ימים אחדים יחול יום הזיכרון לחללי צה"ל. בחרנו להביא הפעם את סיפורו של סרן דני אוברסט, טייס חיל האויר שנהרג בתאונת אימונים. זיכרו של דני מועלה דרך פרוייקט מיוחד שנעשה לפני שנים אחדות בביה"ס התיכון מקיף א' באשדוד. תלמיד יב אז, עילאי קליפא העלה את הרעיון לקיים צעדה לזיכרו של דני. ביה"ס חיבק את הרעיון, וישראל מעוז שהיה אז רכז חברתי, הוציא אותו לפועל. עמנואל רונן שהתנדב אז בביה"ס תיעד את הצעדה, את דברי מפקדו לשעבר של דני ואת אימו. האם, אלוירה אוברסט התנדבה במשך 7 שנים במסגרת "ידיד לחינוך" בביה"ס "מגינים" באשדוד. במשך הזמן ראייתה הלכה ונחלשה, אבל, מעידה עליה פנינה בן זקן, רכזת המתנדבים בעיר, גם במצבה זה, המשיכה להגיע לביה"ס לדבר עם התלמידים על ערכים ואיכפתיות.

לצפייה בסרטון

מהי ציונות בעיני? / זאביק שני

אני נולדתי למשפחה עם שני דודים בלבד, ולא מודע בכלל שיש דבר כזה, הקרוי סבא וסבתא. בגיל שש סופר לי מדוע לאחרים יש סבים וסבתות ולי לא.

עם השנים חילחלה בי ההבנה, שאסור שדבר כזה יקרה לעמי שנית - Never again.

מכיוון שכך, מגיל צעיר, היה ברור לי שתפקידם של בני דורי הוא להגן על הבית שהוקם כאן, לבנותו ולפתחו. רציתי להיות טייס, אך נאלצתי לוותר על החלום. אבל מצאתי שניתן לבצע פעילות ערכית וחשובה, גם כשהיא לא באור הזרקורים וגם אם אינך טייס. שירתתי את ארצי כאיש צבא קבע במשך 24 שנים, ולאחריהן 27 שנות שירות מילואים.

פעם, בשנותיה הראשונות של המדינה, הציונות הייתה "ארוגה" יחד עם תחושת ערבות הדדית ו"ביחד". לצערי, תחושת הערבות ההדדית וה"ביחד" נפרמו מעט, ועל כך אני כואב.

אז מה זאת ציונות עבורי?

זה החיבור בין התרבות שהותירו כאן אבותינו הקדמונים ואחר כך במהלך הדורות, למשפחות הורינו והורי הורינו, שהתפללו "בשנה הבאה בירושלים". זה המקום שבו איכפת לך מכל דבר שקורה בו, שאינך אדיש לדבר שקורה בו, ואם משהו מקולקל – חייבים לתקנו. וזה המקום היחיד שאתה מוכן להילחם עליו כי הוא שלך. זו המדינה שלך!

לדברים במלואם

יום העצמאות - הזדמנות להיות גאים על פיתוח תעשייה בטחונית עצמאית / דורון סוסליק

הרגשות הם מעורבים. מחד, הצער והכאב על מספרם ההולך וגובר של חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. הסיפורים – קורעי לב, וכל משפחה היא עולם בפני עצמו, שלא ישוב להיות, כשהיה. מאידך, ביום העצמאות עצמו, מצעד של הישגים בתחומים שונים ומגוונים לאורך 75 שנות קיומנו.

יש ואני נזכר עת סיירתי, במהלך עבודתי, במפעלי התעשייה האווירית, שנפתחו ביום העצמאות, והציגו בפני המוני בית ישראל מוצרים פרי פיתוח וייצור מקומי. אהבתי להתבונן במבקרים המתפעלים, לשוחח עמהם, איש לרעהו, אב – לבנו. זאטוטים המטפסים על המטוסים, כלי הרכב המשוריינים והספינות, נהנים מהדמיון שבהפעלתם.

...כיום, התעשייה הבטחונית לא רק שמספקת מערכות נשק לצה"ל בפעילותו המבצעית בהגנת המדינה, אלא היא גם תעשייה התורמת משמעותית לכלכלת ישראל... מאחורי התעשייה המפוארת הזו עומדים רבים שהשקיעו במשך שנים רבות ידע, כשרון ויצירה בפיתוח מוצרים המעוררים השתאות בעולם כולו. עם פרישתם, יש כאלה הממשיכים ליצור ולפתח. חלקם אף מתנדב ב"ידיד לחינוך".

הערת העורכת: דורון סוסליק היה דובר התעשייה האוירית

לדברים במלואם

מהו יום העצמאות בשבילי?

חברים משתפים

הניה קמיר :

יום העצמאות שלי הוא יום של תקווה וכמיהה, תקווה להיות עם חופשי בארצנו, פשוטו כמשמעו, וכמיהה לשמחה אמיתית. שמחה שלא צריך כוחות בטחון כדי להגן עליה... שמחה ללא חרדה שיתווספו חלילה שמות לרשימת החללים שאנו זוכרים ביום שלפני... כמיהה לשמחה אמיתית ומשותפת לכל הפלגים והשבטים בישראל ללא הבדל דת גזע ומין.

שרה רוטקופ הרמתי:

יום העצמאות שלי משמעו שאנשים כבר לא יצאו החוצה בכעס, שירימו את הדגלים כי טוב לנו, כי הכל יהיה כפי שרצינו, כפי שכולם יאמינו, שהמדינה חזרה להיות מדינת ישראל

אילנה סלומון:

יום העצמאות שלי, תחילתו בעמידה לצד בעלי השותק מול קבר אחיו בבית העלמין הצבאי. המשכו בתחושה של שמחה להיות חלק מעם עצמאי במולדתנו הנצחית.

אריה ענבר:

הייתי בן 10 כאשר האזנו בביתנו בבואנוס איירס להצבעה באו"ם על הקמת מדינת היהודים בארץ ישראל. פרצנו בצעקות שמחה עם סיום ההצבעה.

5 שנים אחרכך נלחמתי בהורי והצלחתי לעלות לבד ארצה ומאז אני כאן.

השנה, מקווה שטקס 75 שנה למדינת ישראל יהיה מכובד ומלא שמחה לעמנו המאוחד.

שושנה רשף:

חגגתי לראשונה את יום העצמאות חצי שנה אחרי שהגעתי לארץ כעולה חדשה. בכתה הייתי העולה החדשה היחידה. אני לא בטוחה שידעתי אז, מה בדיוק אומרות המילים יום העצמאות, אבל כבר רקדתי הורה בכיכר הרברט סמואל בתל אביב עם חברי כיתתי. אינני יכולה לשכוח את החוויה המיוחדת שמלווה אותי מיום העצמאות ההוא, בעיקר נוכח העובדה שהפכתי למורה ברבות הימים. המחנך של כיתתי היה גבר מבוגר בעיני אז כילדה. באותו יום העצמאות הוא הזמין את כל ילדי הכיתה לאכול גלידה בקיוסק שלו, שהוא היה בעליו. כן, גם זה היה אז בתל אביב. גם מורה וגם בעל קיוסק.

רחלי משקובסקי פוקס:

כתה ו', כתה ז'. אני והחברים מהכתה רוקדים במעגלים בכיכר נח בגבעתיים, "הרועה הקטנה מן הגיא". הכיכר שלנו, הארץ שלנו, וגם סיפור העליה של הורי לארץ בספינת מעפילים, המעצר בעתלית, השולחן מארגז תפוזים, הרדיו החדש שקנה אבי לכבוד ההחלטה באו"ם, ההתרגשות עד בכי, כשהעולם פסק שכן, והקבר של הבן דוד ששרד את השואה, ונפל במלחמת השחרור. גם המחאה. הדגלים שהחזרנו אלינו, ולא נפקיר אותם עוד.

כתבות ומאמרים נוספים - באתר "ידיד לחינוך": http://www.yadidla.org.il/

הפקה ועריכה: ריקה שפרינצק, ראש צוות תקשורת

כותרת עליונה (header) וטיפול בתמונה לזיכרו של דני: ירמי לז'ה / איורים: שרה רוטקופ הרמתי

מתפעלי אתר "ידיד לחינוך": יורם לשם ודב שורש

כל הכותבים, היוצרים והמשתתפים במידעון הם מתנדבי "ידיד לחינוך"