לפי זה דן במנחת אלעזר (שו"ת, ח"ב סי' עג) מנין ההיתר להסתכל על השעון העומד על בית תפלתם של גויים, וביאר במנחת אלעזר שלנוצרים שבזמנינו יש דין עובדי עבודה זרה שעבודתם היא בשיתוף ושילוש, ובית תפלתם דין בית עבודה זרה לו, ואסור ליהנות ממראה עבודה זרה. והרי נהגו העולם היתר בדבר, ולא שמענו מהמדקדקים שידקדקו להיזהר שלא להסתכל בשעון העיר העומד על בית תפלתם, אף שלכאורה הוא נוי לעבודה זרה לבית תפלתם, והרי הוא כנהנה מנוי עבודה זרה ומשמשיה. 

וכתב שיש לבאר ההיתר על פי מה שכתב הרמ"א (יו"ד סי' קנ ס"ג) ומקורו בתרומת הדשן (שו"ת, סי' קצז), ששרים או כמרים שיש להם צלם או שתי וערב בבגדיהם, או שנושאים צורת שתי וערב לפניהם כדרך הגמונים, אסור להשתחוות להם או להסיר הכובע לפניהם, כי אם בדרך שאינו נראה שמשתחוה להם, אלא כמי שנתפזרו מעותיו, או שיקום לפניהם קודם בואם, וכן יסיר הכובע וישתחוה קודם בואם. והביא הרמ"א דעת רבינו יצחק מאופנהיים שהובאה בתרומת הדשן, שהתיר להשתחוות ולהסיר הכובע, כיון שידוע שגם הנכרים אינם מסירים הכובע או משתחווים לצורת השתי וערב, אלא רק לשר, והיינו שעיקר הכבוד אינו לצלם אלא לאדם הלובש אותו. ואם כן יש לומר גם לענין השעון, שידוע שאינו מעניינה של העבודה זרה שלהם כלל, אלא שביקשו לתלותו במקום הגבוה ביותר של העיר, ולפעמים תולים אותו בבית המשפט או בבית המועצה וכיוצא בהם, ורק כמה פעמים תולים אותו על בית תפלתם, וכיון שאינו מחמת עבודתם אלא מחמת הבית שהוא גבוה והוא בית קיבוץ לרבים מיושבי העיר או הכפר, הרי זה כמשתחוה לכומר או לשר שלא מחמת הצלם התלוי עליו אלא מחמת חשיבות האדם, לכן אף שכבוד הוא לו מותר לראות במורה שעות לדעת המקילים בכמרים כנ"ל. אך כיון שהרמ"א מסיק שטוב להחמיר כסברא הראשונה האוסרת להשתחוות לפני הכמרים והשרים ולהסיר הכובע לפניהם, כמו כן גם בענין מורה השעות, טוב להחמיר שלא ליהנות מהסתכלות בו.

וראה עוד במנחת יצחק (שו"ת, ח"ד סי' פז) שהביא תמצית דבריו, והוסיף עוד סניפים להיתר, ומכל מקום מסיק שיש מקום לבעל נפש להחמיר.