..."עמנואל, תסיים לשתות את הקפה שמזגתי לך" הפצירה בי רעייתי.
חייכתי: "אני עוד מעט חוזר, הקפה לא יתקרר". נכון, חזרתי באפריל.
לא עברה שעה וברדיו נשמעות סיסמאות לגיוס מילואים: "סיר בשר", "גורד שחקים"...
"גורד שחקים" היה שלי. נקישה בדלת, מסירה: "צו שמונה".
בתי בת ארבע, בני בן שנה, רעייתי ואני בני שלושים. אמצעי התקשורת היחיד היה המבט של הילדים והאישה.
לא הייתה תחושה של פחד, חשנו שאנחנו אדוני הארץ.
מקום הכינוס של היחידה שלי היה במכללה בבאר שבע.
עד היום מהדהד בראשי קולו של הרמטכ"ל: "אנחנו נשבור להם את העצמות". ידענו שאנו נלחמים עבור המשפחות שלנו, עבור המדינה שלנו, עבור הערכים שלנו.
הגענו לימ"ח כדי להצטייד, המחסנים היו כמעט ריקים. האוטובוס נסע במשך הלילה לסיני, הגענו לבסיס הצבאי "רפידים". קבלת פנים חמה חיכתה לנו: שני מיגים מצריים צללו אלינו, ראינו את פני הטייסים המצרים, כדורי המקלעים שרקו מסביב, המרפאה נהרסה, מבנים שהיו בשטח הופצצו. המלחמה בעיצומה...