...פתחתי שולחן יצירה קטן שהפך לענק, ועליו סוגים שונים של יצירות לקטנים ולגדולים.
המשפטים שנזרקים לחלל היו מצמררים עד עומק הלב.
אם ובתה צובעות יחד מנדלה ומדברות על החורים בקירות של הבית וכמה מזל היה להן.
אישה שמכינה שלט לדלת, אומרת: "אבל דלת בינתיים אין".
ההומור השחור שומר על שפיות.
אנשי האדמה חשים נבגדים, חסרי אונים.
כמויות עצומות של תרומות זורמות לחלל. הניתן הוא פי כמה מהנדרש.
הילדים משחקים, צוחקים, ופתאום מישהו מוריד את הראש וכולם רצים לחבק.
עוברים במסדרון וכבר לא אומרים שלום, אלא נעצרים להתחבק אחד עם השני.
הזקנים מלווים על ידי מטפלים זרים, וכל השושלת (או מה שנשאר) צועדת אחריהם.
הילדים צמודים להורים 24/7 ולפעמים, אבל רק לפעמים, נשמע חוסר סבלנות.
אני איתם 12 שעות בכל יום ומבינה כמה שפר עלי מזלי.
לראות מקרוב את גודל האסון ומשמעותו, מכניסים עצב, אבל אסור, אני חייבת לחייך ולא לרחם.
ושתי ילדות מתוקות, אחיות בנות חמש וחצי ושבע וחצי, צמודות אלי כל היום.
צפויה להם עוד דרך ארוכה, והיום יש להם רק אחת את השנייה.
