וכך קרה שמצאתי את עצמי מורה מסוג אחר.
ספק נערה ספק בחורה. קטנה, מכווצת מעט. גם מאחורי המסכה נראתה מבויישת עם חיוך קטן. לבושה הייתה בצנעה אך בטעם, עם תיק צמוד לקדמת גופה, שלא הסירה מעליה במהלך ולאורך כל המפגשים שבביתי.
היא הגיעה אלי בעקבות פנייה של ידידה בגבעתיים, שמכירה אותי שנים. "את הרי מורה", פנתה אלי, "אמי הקשישה קיבלה בחורה פיליפינית צעירה, שאינה יודעת מילה בעברית, תהיי מוכנה ללמד אותה?"
"אין לי ניסיון מסוג זה, אבל אני מוכנה לנסות", עניתי, וכך זה התחיל.
היא הייתה מגיעה עם מחברת בכתב קטנטן, שהזכיר לי את צורתה החיצונית, באותיות ומשפטים רשומים באנגלית וברווח של שורה, אותה השאירה עבור התרגום בשפתה.
המשפטים שרשמה נגעו בצרכים הבסיסיים לעבודתה היומית. השאלות שיקפו את רצונה לתקשר, לנהל שיחה עם הגברת המטופלת, וגם כמובן היו שם משפטים, הקשורים בתפקוד ובהתנהלות הבית. בהמשך אגרה אומץ ורשמה משפטים להם הייתה זקוקה לחייה הפרטיים.
